תקציר
דוקטרינת השפיטות נקלטה בדין הישראלי כבר בשנותיה הראשונות של המדינה ושימשה מבחן סף שנועד לתחום את בית-המשפט לעיסוק בתחומים משפטיים באופיים. השפיטות מנעה מעורבות שיפוטית בנושאים ערכיים, שראוי להשאירם להכרעת הציבור באמצעות נבחריו. מאז שנות השמונים של המאה העשרים שחק
בית-המשפט העליון את דוקטרינת השפיטות, וכך סלל את הדרך למעורבותו הגוברת בתחומים שונים של החיים הציבוריים: ביטחון, התנהלות הכנסת, מינויים, תקציב, הענקת פרסים, יחסי חוץ ועוד.
השינוי הזה גולם בבשורה כי “הכל שפיט”. שחיקה זו בדוקטרינת השפיטות מבטאת שינוי יסודי בתפיסת בית-המשפט את תפקידו במארג השלטוני: מגוף שאמון על יישוב סכסוכים לגוף בעל תפקיד בעיצוב דמותה של החברה הישראלית וערכיה. לאור תפיסה זו קבע בית-המשפט שאין נושא אשר חסין מביקורתו, אף אם הוא כרוך בהכרעה במחלוקת ציבורית וערכית.
לכרסום בדוקטרינת השפיטות השלכות מרחיקות לכת על הפרדת הרשויות, על דמותו של בית-המשפט ועל אמון הציבור בו. מהמחקר עולה שגם במצב החוקי הנוכחי שופטים בכל הערכאות יכולים להרחיב את השימוש בדוקטרינת השפיטות במקרים שלא מתאימים להכרעה שיפוטית. כך היה בעבר בישראל, וכך נהוג
במדינות המשפט המקובל. נייר זה משרטט את קווי המתאר שיאפשרו לבתי המשפט להחזיר את הדוקטרינה לשימוש. לצד עיון היסטורי ומשווה, ודיון נורמטיבי בצורך להרחיב את השימוש בדחיית עתירות בהעדר שפיטות, אנחנו סוקרים הצעות חקיקה שביקשו להרחיב את השימוש בדוקטרינה ומציעים תיקון חקיקה שיחייב דיון נפרד בשאלת השפיטות לפני הדיון בעתירה לגופה.
לקריאת הנייר המלא:
