בחירות וייצוגיות

א. פרדוקס ההצבעה ו"אי האפשרות" של קיום בחירות דמוקרטיות

האם מעבר לבחירות אזוריות בישראל על פי שיטה רובית, כפי שהציג ד"ר עמנואל נבון במאמרו, יפתור בעיות של ייצוג ומשילות הקיימות לדידו נכון להיום? דומה כי הצורך בבחירות דמוקרטיות מקובל על הכול. אך בשלהי המאה ה-18 הובאה דוגמה שהוכיחה כי לעתים קשה לתרגם את רצונותיהם של הפרטים להכרעה הוגנת באמצעות כלל בחירות כלשהו. אותה דוגמה הוצגה מחדש במאה ה-20. למעשה, הוכח על פיה כי בחירות דמוקרטיות אינן אפשריות.

נדמיין מצב שבו 30 בוחרים אמורים לבחור מועמד אחד מבין שלושה מועמדים: ראובן, שמעון ולוי. הלוח הבא מייצג את סדרי ההעדפה של שלושים הבוחרים.

דוגמה של פרדוקס ההצבעה

11 בוחרים מעוניינים בבחירתו של ראובן. לוי הוא המועמד הפחות מועדף בעיניהם, ואילו שמעון נחשב כמועמד עדיף בהשוואה ללוי, אך נחות בהשוואה לראובן.
עשרה בוחרים תומכים במועמדותו של לוי. ראובן הוא המועמד האלטרנטיבי של קבוצה זו, ששמעון הוא המועמד הפחות מועדף בעיניה.
תשעה בוחרים היו רוצים בבחירתו של שמעון, ואינם מעוניינים בבחירתו של ראובן. לוי הוא מועמד הביניים בעיני בוחרים אלה.
אנו מניחים כי כל הבוחרים שהם עקביים, במובן זה שאם הם מעדיפים את מועמד א' על פני מועמד ב' ואת מועמד ב' על פני מועמד ג', מעדיפים גם את מועמד א' על פני מועמד ג' .

יש מי שיטען כי בדוגמה זו ראובן הוא המועמד הראוי, שכן יש לו יותר תומכים מכל מועמד אחר, אף שאין הוא נהנה מתמיכת רוב הבוחרים. אך אם ייבחר ראובן, יטען לוי כי הבכורה מגיעה לו, שכן 19 בוחרים, אלה המתוארים בשתי השורות התחתונות של הלוח, מעדיפים אותו על פני ראובן. בעוד שרק ל-11 תומכי ראובן יש העדפה הפוכה. אך אם נבחר בלוי, יטען שמעון כי תומכיו ותומכי ראובן, מעדיפים אותו על פני לוי. כלומר בהתמודדות זוגית הוא היה מנצח את לוי ברוב של 20 מול עשר. עתה יכול ראובן לשוב ולטעון לבכורה, כי בהשוואה זוגית 21 בוחרים מעדיפים אותו על פני שמעון. במילים אחרות, נוצר סדר העדפה מעגלי, אף שהנחנו כי כל אחד מן הבוחרים עקבי בהעדפותיו במובן שתואר לעיל.

מהי הדרך הנכונה לפתור בעיה מסוג זה? את הפתרון הידוע ביותר הציע האיש שהציג את הפרדוקס לראשונה, האציל, הלוחם והמדען הצרפתי בורדה. אך הפתרון שהציע בורדה כרוך כשלעצמו בבעיות, ואינו פותר את הטענה שנציג להלן .

ב-1951 התפרסם ספר ידוע של הכלכלן האמריקאי קנת' ארו : "בחירה חברתית וערכי הפרטים" . ארו, שגילה את הפרדוקס מחדש באורח עצמאי , טען כי אין שיטת הכרעה דמוקרטית שיכולה לפתור בעיה כזו של סדר מעגלי כשהיא מתרחשת. במילים אחרות, אם המזל אינו מאיר לנו פנים מבחינת העדפותיהם של הבוחרים, לא תיתכן שיטת בחירות דמוקרטית כלשהי. ההוכחה של ארו ידועה בין היתר בשם "טענת אי האפשרות" . ב-1972 הוא זכה בפרס נובל לכלכלה, בעיקר בשל ההוכחה הזו שהביאה ליצירת תחום חדש במדעי החברה: "הבחירה החברתית".

ב. שיטות בחירות הנהוגות במדינות דמוקרטיות

בחירות שבהן מוענק משקל שונה לבוחרים שונים, ובחירות שבהן מוגבל מאוד היקף בעלי זכות הבחירה אינן בחירות דמוקרטיות. המחוקק הישראלי היה ער לבעיות מסוג זה, וטיפל בהן בחוק יסוד: הכנסת ובחוקי הבחירות לגלגוליהם.
עיקרון חשוב של בחירות דמוקרטיות הוא הכלל: "קול אחד לאדם אחד". כלומר, לכאורה אין הבדל במשקל הקולות של מצביעים שונים . בבחירות רוביות פשוטות יש למעשה משקל גדול יותר לאלה התומכים במפלגות הגדולות. בבחירות אזוריות שאינן יחסיות במישור הארצי, ייתכן משקל גדול יותר לבוחרים באזורים מסוימים. למשל, בבחירות לסנאט של ארצות הברית יש משקל הרבה יותר גדול לבוחרים במדינות הקטנות, כי כל מדינה מיוצגת על ידי שני סנאטורים.
במקרה של בחירות פרלמנטריות שיטת הבחירות היא האופן שבו מקצים את המושבים בפרלמנט למועמדים השונים ולמפלגות השונות. יש שלוש שאלות מרכזיות הקובעות את אופן ההקצאה של המושבים:

1. האם הבחירות הן יחסיות?
2. האם הבחירות הן אזוריות?
3. האם הבחירות הן אישיות?

1. במונח בחירות יחסיות הכוונה היא להתאמה בין שיעור התומכים במפלגות השונות במישור הארצי, ובין שיעור המושבים שיש לכל אחת מן המפלגות בגוף הנבחר. אם המדינה מחולקת לאזורים, ושומרים על יחסיות הבחירות בכל אחד מהאזורים, התוצאה הארצית של הבחירות עשויה להיות מאוד לא יחסית. הסטייה הזו תלך ותגדל, ככל שמספר האזורים גדל, ומספר הנבחרים בכל אזור קטן. כשאחוז נציגי המפלגה בפרלמנט דומה לאחוז התומכים בה בכלל המדינה, נאמר שהבחירות הן יחסיות. אין אפשרות לשמור על יחסיות מלאה של התוצאות, ולו רק בשל העובדה שמספר החברים בפרלמנט קטן בהרבה ממספר הבוחרים. לעתים מקובל גם אחוז חסימה שמפלגות שלא הצליחו לעמוד בו, אינן זוכות לייצוג. קיימות נוסחאות שונות לאופן שבו מחושבת היחסיות. יש לציין כי לעתים תוצאות הבחירות הן יחסיות בפועל, אף ששיטת הבחירות לא נועדה מלכתחילה לשמור על יחסיות במישור הארצי.

2. במונח בחירות אזוריות הכוונה היא לחלוקה של המדינה לאזורי בחירה, כך שקביעת הנבחרים מחושבת בנפרד לכל אזור. כפי שניווכח ייתכנו שיטות בחירות שבהן נעשים במקביל חישובי הקצאה אזוריים וארציים. ברוב המדינות נהוגה חלוקה לאזורים. ישראל היא אחד המקרים הבודדים שבהם לא נהוגה חלוקה כזו. כשמתקיימת חלוקה לאזורים, מתעוררות שאלות שונות באשר לאופן הקביעה של האזורים , לגודל האזורים וכדומה.

3. במונח בחירות אישיות אנו מתכוונים לאפשרות של הבוחר לציין את העדפותיו כלפי מועמדים שונים, בלא שיפגע בציון העדפה כזו במפלגה שבה הוא תומך. יש מדינות שבהן מצוין בפתק ההצבעה שם של מועמד, ובכל זאת קשה לומר שהבחירות הן אישיות. בבריטניה, למשל, בכל אזור בחירה נבחר נציג אחד. הבוחר מסמן שם של מועמד אחד מבין המועמדים באזור הבחירה, והמועמד שזכה במספר הקולות הגבוה ביותר נבחר כנציג האזור. מאחר שכל מפלגה מציבה רק מועמד אחד בכל אזור, בחירה במועמד אחר תזיק למפלגה. ברוב המדינות הדמוקרטיות הזיקה של הבוחרים היא בראש ובראשונה למפלגה או למנהיגות הארצית של המפלגה . הצבעה למועמד של מפלגה אחרת באזור הבחירה, תזיק למפלגה שבה הבוחר תומך. לכן אפשר לראות במועמד היחיד של המפלגה באזור מעין "רשימת מועמדים" בת שם אחד, שהבוחר לא יכול לערוך בה שינויים. 

בניגוד לנקודת המוצא במאמר של ד"ר נבון, כל צירוף לשלוש השאלות שהעלינו אפשרי. ייתכנו בחירות יחסיות שהן גם אזוריות. ייתכנו בחירות אזוריות שאינן אישיות. ייתכנו בחירות אישיות שהן יחסיות וארציות, וכדומה.

נפנה עתה לתיאור של כמה שיטות בחירות, כדי לעמוד על מגוון האפשרויות המתקיים במדינות דמוקרטיות שונות.

אחת הביקורות המרכזיות על השיטה הבריטית היא עיוות היחסיות הגדול הצפוי בה. נניח שבכל אזורי הבחירות מפלגה א' זוכה ב-40 אחוז מן הקולות, בעוד שמפלגה ב' וגם מפלגה ג' מקבלות רק 30 אחוז מן הקולות. השיטה הבריטית תעניק את כל המושבים למפלגה א'. אם בכל האזורים יש מספר בוחרים שווה, שיטה יחסית-ארצית הייתה מעניקה למפלגה א' רק 40 אחוז מהמושבים, וכל אחת משתי המפלגות האחרות הייתה מקבלת 30 אחוז מהמושבים. יתר על כן, כפי שכבר הסברנו הבחירות בשיטה זו כלל אינן "אישיות".
עיוותי היחסיות בבריטניה אינם בהכרח דמיוניים. בבריטניה תמיד מקופחת המפלגה השלישית בגודלה מבחינת ייצוגה. יתר על כן, חלק מן התומכים במפלגה זו הצופים הטיה לרעתה, נמנעים מהצבעה כנה, ומעבירים את תמיכתם למפלגה אחרת. כמעט תמיד זוכה המפלגה הגדולה ביותר ברוב בפרלמנט, אף שאין לה תמיכה של רוב הבוחרים. רבים רואים בכך יתרון המחפה על מגרעות השיטה, שכן הדבר מונע את הצורך בהקמת ממשלה קואליציונית.

יש מדינות שבהן נהוגים אזורים המשגרים נציג אחד בלבד לפרלמנט, אך מפעילים בהן אמצעים להבטחת "רוב מוחלט" של תמיכה במועמד הנבחר. אמצעי אחד, המקובל למשל בצרפת, הוא סיבוב בחירות שני. אם אף אחד מן המועמדים לא זכה ברוב הקולות הכשרים, מקיימים כעבור תקופה קצרה סיבוב בחירות שני, ובו מתמודדים רק שני המועמדים המובילים.

אמצעי אחר לייצור רוב מלאכותי נהוג באוסטרליה, בשיטת בחירות הידועה בשם "שיטת הקול החלופי" . גם באוסטרליה יש שימוש באזורים של נציג אחד, והבוחרים מתבקשים לדרג את כל המועמדים. אם אף אחד מן המועמדים לא זכה ברוב, מעבירים את הקולות של המועמד הפחות פופולרי למועמדים האחרים על פי ההעדפה השנייה של תומכיו. אם גם בשלב זה לא זכה אף מועמד לרוב, מעבירים שוב את הקולות של המועמד הפחות פופולרי למועמדים אחרים. חוזרים על התהליך עד שאחד המועמדים זוכה ברוב.

בישראל הבחירות הן לרשימות מועמדים . הייצוג של כל רשימת מועמדים יחסי בקירוב לשיעור התומכים בה. המועמדים הראשונים ברשימה הם הנבחרים. זו שיטת בחירות "רשימתית נוקשה", ומובן שאין בה מרכיבים של בחירה אזורית או של בחירה אישית. ראוי לציין שיש מדינות כמו בלגיה שבהן יכול הבוחר להציע שינויים בסדר המועמדים ברשימה שהגישה המפלגה. במקרה כזה ברור שיש בבחירות מרכיב של בחירות אישיות. מידת ההשפעה המעשית של הבוחר על מבנה הרשימה שונה במדינות שונות .

בגרמניה יש לכל אחד מן הבוחרים שני קולות. מחצית מהנבחרים נבחרים באזורים בני נציג אחד, ומחציתם על פי חישוב ארצי. הקול הראשון מביע תמיכה בנציג אזורי. הקול השני מביע תמיכה במפלגה. הקצאת המושבים האזוריים נעשית בדומה לשיטה הבריטית. אך הקצאת הקולות המפלגתיים נעשית כך שכל מפלגה תקבל ייצוג יחסי הולם מתוך כלל המושבים בפרלמנט. כך מתקבלת שיטה שהיא אזורית וגם יחסית-ארצית. אף שהחלק האזורי של הבחירות בגרמניה נקבע בשיטה הבריטית, הרי שבניגוד למקרה הבריטי, הבחירות הן אישיות כי הבוחר יכול לתמוך במועמד של מפלגה אחרת, בלי לפגוע בייצוג הכללי של המפלגה החביבה עליו . השיטה הגרמנית מכונה בשם "השיטה המעורבת" . יש אפשרויות אחרות להגיע לייצוג ארצי יחסי, גם אם כל הנבחרים נקבעים באזורי הבחירה.

ג. "שלטון הרוב" ו"עריצות הרוב"

עניין הבחירות התחרותיות, המשמש אבן בוחן מרכזית לקיומו של משטר דמוקרטי, קשור במושג מרכזי אחר: "שלטון הרוב". לכאורה, מובן מאליו כי במשטר דמוקרטי הרוב הוא הקובע. ברור כי משטר המעוצב במתכוון כך שהשלטון יהיה בידי מיעוט אינו משטר דמוקרטי ראוי . ואולם, הקביעה כי שלטון הרוב הוא מאפיין חיוני של משטר דמוקרטי בעייתית לפחות משלוש בחינות: עמימות המושג "רוב", הקושי בהשגת רוב ובעיית "עריצות הרוב".

הקושי בהשגת רוב

כפי שראינו, לעתים קרובות קשה להשיג רוב בקרב הציבור או בקרב חברי הגוף המכריע. אפילו כשקיימות שתי חלופות בלבד, שביניהן אמורים הבוחרים או הנציגים להכריע, ייתכן כי בשל הימנעות או היעדרות של חלק מבעלי זכות הבחירה, לא יושג רוב מוחלט בקרב בעלי זכות הבחירה. גם נוכחנו כי בשיטת הבחירות הרובית הפשוטה, דווקא הדבקות בהכרעה על פי רוב פשוט, מניבה לעתים קרובות רוב מלאכותי בפרלמנט, שרוב הבוחרים מתנגד לו. יתר על כן, פרדוקס ההצבעה מוכיח כי לעתים לא זו בלבד שאין רוב, אלא שקשה להגיע להכרעה דמוקרטית על פי שיטת בחירות כלשהי .

הניסיון ליצור רוב באורח מלאכותי, עלול להניב תוצאה שבה נבחרת חלופה הנתמכת על ידי מיעוט, כשקבוצה גדולה יותר של אזרחים מעדיפה חלופה אחרת. בשיטות בחירות מסוימות תוצאה כזו יכולה להתרחש גם אם התחרות האמיתית היא רק בין שתי חלופות או בין שני מועמדים. עם זאת, כל שיטות הבחירות הדמוקרטיות הן תחרותיות בפועל. מתאפשרים בהן חילופי שלטון, ונעשה ניסיון להבטיח את שלטון הרוב.

עריצות הרוב

נוסף על בעיית הקושי בהשגת רוב, או הבעיה המורכבת עוד יותר של השגת רוב מלאכותי, מתעוררת הבעיה של "עריצות הרוב". גם רוב שהושג כדין, יכול לנצל את כוח השליטה שבידיו לרעה. רוב כזה יכול לפעול בדורסנות כלפי מיעוטים שונים או כלפי פרטים באוכלוסייה. בכל דמוקרטיה, אפילו היה מושג בה רוב ראוי, יש צורך בנקיטת אמצעים לריסון הרוב. הריסון הזה נוגע לזכויות היסוד של האזרחים, לזכויות המיעוט, ולאמצעים הנקוטים בחוקה.

השלטון הדמוקרטי שואף לבטא את רצון הרוב. אך בא בעת גם שלטון הרוב חייב להיות כפוף לערכים הולמים. המתח שבין עליונות הרוב לעליונות הערכים משתקף בביטוי "אחרי רבים להטות" ובפרשנות של הביטוי הזה. מקורו של הביטוי במקרא . הפרשנות המקובלת היא שבמקרה של מחלוקת, הרוב הוא הקובע. אך אם הרוב הוא "לרעות", אין ללכת אחריו.

יש הגורסים כי הן בשל הבעיה של השגת רוב, והן בשל הבעיה של "עריצות הרוב", מן הראוי שמשטרים דמוקרטיים ישתמשו באמצעים שיפחיתו דווקא את הסיכוי להשגת רוב. אמצעי אחד כזה הוא השימוש בבחירות יחסיות.

שיטת הבחירות ואופי החברה

מדען המדינה ההולנדי-אמריקאי ארנד לייפהארט סבור כי יש להתאים את שיטת הבחירות ואת אמצעי הממשל האחרים לאופי של החברה שבה מדובר. למשל, במדינות שהן "אחידות" , כלומר בחברות שאין בהם מיעוטים משמעותיים, אפשר וראוי לדעת לייפהארט להשתמש בדמוקרטיה רובנית ובכלל זה בשיטות בחירות המבטיחות יצירת רוב, ולו מלאכותי, בפרלמנט. לעומת זאת, בחברות שסועות כמו ישראל, שיש בהן מיעוטים רבים, עלולות שיטות כאלה להביא לעריצות הרוב. לכן עדיף להשתמש בחברות שסועות בשיטות בחירה יחסיות, המונעות יצירת רוב מלאכותי. כמו כן, בחברות כאלה רצוי להשתמש באמצעים נוספים להשגת דמוקרטיה הסכמית כגון הקמת ממשלות קואליציוניות.

בדמוקרטיה רובנית קיים מימוש של עיקרון הכרעת הרוב, ואילו בדמוקרטיה הסכמית ההכרעה בנושאי מחלוקת היא על ידי ניסיון להגיע להסדר בין הגורמים השונים ביניהם קיימות מחלוקות.

——————————————————-

הערות ומקורות: