ההסכמים הקואליציוניים של הממשלה החדשה כוללים סעיפים לשינוי שיטת הממשל, אך ספק אם שינויים אלו ישפרו את המשילות במדינת ישראל. השינויים המוצעים הם בעיקר העלאת אחוז החסימה ל 4% והפלת ממשלה ברוב מיוחס בלבד. העלאת אחוז החסימה תקשה על הרכבת קואליציות ותגדיל את כוח הסחטנות של המפלגות הבינוניות. דרישה לרוב מיוחס של 65 ח”כים להחלפת ממשלה, עלולה להוליד מצב בו ממשלת מיעוט תוכל להמשיך לשרוד (בהיעדר רוב אחר) במשך שנים ללא תקציב מאושר בעוד המשק ימשיך להתנהל על פי תקציב של שנים קודמות.
ההסכמים הקואליציוניים אינם מתייחסים לחסרונותיה הרבים של שיטת הבחירות הנוכחית לכנסת: שיטה יחסית טהורה שבה המדינה כולה מהווה מחוז אחד.
השיטה היחסית נותנת תמונה מדויקת של הדעות ושל המגזרים בחברה, אך מצד שני היא גורמת לפיצול פוליטי אשר הופך את הממשלות לבנות ערובה של קואליציות שבירות וסחטניות. בשיטה הרובנית, לעומת זאת, חברי הפרלמנט נבחרים במחוזות ורק מי שזוכה לרוב נכנס לפרלמנט (שאר הקולות הולכים לאיבוד). כמו בבחירות לנשיאות, רק מי שזכה ברוב נבחר, בעוד המפסיד (או המפסידים במקרה של בחירות לפרלמנט) הולכים הביתה. שיטה זו יוצרת רוב מוצק ודינמיקה פוליטית של מפלגות גדולות. כמו כן, הנבחרים צריכים לתת דין וחשבון לבוחריהם במחוז על מנת להיבחר שנית. לא מספיק למצוא חן בעיני המנגנון המפלגתי, כמו בשיטה היחסית.
השיטה היחסית הטהורה הייתה נהוגה בעבר במדינות כמו גרמניה וצרפת, והשלכותיה היו הרסניות: חוסר היציבות והשחיתות הפוליטית שהיא יצרה תרמו להתמוטטות רפובליקת ויימר בגרמניה (1933), ולהתמוטטות השלטון בצרפת ב-1940 (הרפובליקה השלישית) וב-1958 (הרפובליקה הרביעית). מאז שצרפת אימצה את השיטה הרובנית עם הקמת הרפובליקה החמישית על ידי דה גול, היא נהנית מיציבות שלטונית. שיטת הבחירות לבית התחתון בגרמניה היא שיטה יחסית מעורבת בבחירות אזוריות.
מדינת ישראל שמרה על השיטה היחסית שהייתה נהוגה בישוב בתקופת המנדט, אך בן-גוריון היה נחוש בדעתו לאמץ את השיטה הרובנית לאחר קום המדינה כי הוא היה מודע לחסרונותיה הרבים של השיטה היחסית (אין ספק שהוא גם רצה, מן הסתם, לנפח את הרוב של מפא”י). אך מכיוון שהשיטה היחסית מעניקה כוח סחיטה למפלגות קטנות, אותן מפלגות (ובראשן המפלגות החרדיות) מנעו את ניסיונותיו של בן-גוריון לשנות את השיטה. כל השאר היסטוריה.
סיבת ההתנגדות של המפלגות הקטנות והדתיות לשיטה הרובנית מובנת: בשיטה שכזו, אותן מפלגות יימחקו מן המפה הפוליטית לטובת שתיים או שלוש מפלגות גדולות. אולם המפלגות הגדולות רק ירוויחו מהשיטה הרובנית. למרות זאת, חברי כנסת ושרים רבים מן המפלגות הגדולות (או הגדולות לשעבר) מתנגדים לשיטה הרובנית על בסיס נימוקים אשר לדעתי, אינם מחזיקים מים.
אחד הטיעונים נגד השיטה הרובנית גורס כי שיטה זו מתקיימת בבחירות אזוריות ושבחירות אזוריות אינן מתאימות למדינה קטנה כמו ישראל (ניתן לבחור נציגים על פי השיטה היחסית עם או בלי בחירות אזוריות, אך לא ניתן לבחור אותם על פי השיטה הרובנית ללא בחירות אזוריות). הטיעון שישראל היא מדינה קטנה מדי כדי לעבור לבחירות אזוריות, ושאין הבדל בין תל-אביב לרמת-גן, הוא טיעון שמבלבל בין עיקרון האזוריות לבין עיקרון הפדרליזם. הרי בחירות רובניות לא נועדו לבטא ייחודיות אזורית, אלא לצור קשר בין נבחר לבוחר. הגודל של המדינה גם לא קשור לשיטת הבחירות. דנמרק, אוסטריה, פינלנד ושוודיה הן מדינות קטנות שבהן יש בחירות אזוריות.
טיעון נוסף גורס כי השיטה הרובנית איננה דמוקרטית מכיוון שהיא לא מאפשרת ייצוג של כל הבוחרים, אלא רק של אלו שמועמדם ניצח בבחירות האזוריות. אך השיטה הרובנית מוצלחת יותר דווקא מבחינה דמוקרטית משום שהיא מאפשרת (בניגוד לשיטה היחסית) קשר בין בוחר לנבחר ואחריות של הנבחר כלפי הבוחר. יתרה מזו, השיטה היחסית לא דמוקרטית בכך שהיא לא מאפשרת לבוחר להכריע באופן ברור: היא יוצרת מפה פוליטית מפוזרת המחייבת הקמת קואליציות מלאכותיות אשר מדללות את המצע הפוליטי של המפלגות.
עוד טיעון הנשמע כנגד השיטה הרובנית הוא שהחברה הישראלית שסועה מדי מכדי להדיר מגזרים שלמים מייצוג פוליטי. אולם השיטה הרובנית איננה מדירה אף מגזר, בעיקר משום שניתן לבטא זהויות מגוונות ולקדם אינטרסים שונים גם בתוך מפלגות גדולות (ולראיה: יש יותר השפעה ל “קבוצות אידיאולוגיות” בליכוד מאשר למפלגת “הבית היהודי”). יש גם כאן שאלה של ביצה ותרנגולת: האם השיטה היחסית היא לא זו שמנציחה את האופי השסוע של החברה הישראלית דווקא מכיוון שהיא מעודדת התארגנות במפלגות סקטוריאליות?
קיים גם טיעון שעל פיו בשיטה הרובנית חברי הכנסת ידאגו רק למחוז הבחירה שלהם ויפסיקו לדאוג לאינטרס הלאומי ולקו המפלגתי. זהו טיעון שטחי, שכן הוא מניח שהמחויבות לאינטרסים המחוזיים יבואו על חשבון הטיפול באינטרס הלאומי. אולם כיום המצב חמור עוד יותר משום שהשיטה היחסית היא זו שמונעת טיפול ראוי ואחראי בנושאים לאומיים, זאת מכיוון שהיא יוצרת מפלגות אשר מקדמות אינטרסים סקטוריאליים על חשבון האינטרס הלאומי.
אך אם הטיעונים נגד השיטה הרובנית מופרכים במקרה הטוב, מהם היתרונות של השיטה הרובנית? אני מונה עשרה:
1. השיטה הרובנית מאפשרת יציבות פוליטית. הואיל והשיטה היחסית פוטרת את הפוליטיקאים מן הצורך לשכנע את הרוב במחוז שלהם על מנת להיבחר במחוז, היא מצמיחה מפלגות סקטוריאליות, מפלגות שהמחוקקים שלהם מחויבים לעניין אחד בלבד. בשיטה היחסית, המפלגות הסקטוריאליות שומרות על כוחן בתנאי שהן מתמקדות בסקטור ובאינטרסים שהן מייצגות, ונמנעות מלהתייחס לנושאים לאומיים, המעניינים את כלל האוכלוסייה. ש”ס, למשל, מדברת על הקיפוח של המזרחיים, מכיוון שזה הנושא שעושה אותה רלוונטית. בשיטה הרובנית, רק מפלגות עם אג’נדה רחבה יכולות לשרוד, ולכן שיטה זו מצמצמת את מספר המפלגות ומאפשרת יציבות פוליטית.
2. השיטה הרובנית מאפשרת לבוחר לפטר את הפוליטיקאים הכושלים. בשיטה הרובנית, הנבחר צריך לתת דין וחשבון לבוחרים שלו. הבוחר יכול לפטר את הנבחר שלו בסיבוב הבא אם הוא לא מרוצה. בשיטה היחסית, הנבחר חייב דין וחשבון רק לראש המפלגה שלו, או לוועדה המסדרת. במפלגות שיש בהן פריימריז, הנבחר צריך לכאורה לתת דין וחשבון לחברי המפלגה, אך בפועל הדין וחשבון הזה הוא בעיקרו כלפי קבוצות של עסקנים פוליטיים.
3. השיטה הרובנית מונעת את הבגידה המתמדת ברצון הבוחר. השיטה היחסית אמורה לייצג באופן מדויק את הדעות השונות בחברה, אך למעשה היא לא מאפשרת לדעות אלו לבוא לידי ביטוי, משום שבשיטה יחסית חייבים לדלל ולטשטש את המצע של המפלגות על מנת להרכיב קואליציה. במקום הכרעה בין שתי אלטרנטיבות, יש בגידה מתמדת של המפלגות כלפי הבוחרים שלהן, כי בלי בגידה כזאת, אי אפשר להרכיב קואליציה.
4. השיטה הרובנית מאפשרת לפוליטיקאים אמיצים לשרוד. הנבחרים בשיטה היחסית שואבים את כוחם הפוליטי ממפלגתם בלבד ולכן אין להם שום עצמאות פוליטית. מי שמתנגד למנהיג המפלגה ולקבוצות אינטרס במפלגה מסכן את עתידו הפוליטי, כפי שאף קרה בבחירות האחרונות במפלגות מסוימות. בשיטה הרובנית, הנבחר חופשי יותר להביע את דעתו ולהצביע על פי מצפונו, כי עתידו הפוליטי תלוי לא רק במפלגה אלא גם בציבור בוחריו.
5. השיטה הרובנית מאפשרת צמיחת מנהיגות אותנטית ומחוברת. השיטה הרובנית מצמיחה מנהיגים מן השטח, אנשים עם קבלות שהוכיחו את יכולתם. לעומת זאת, השיטה היחסית מצמיחה פוליטיקאים רבים שנבחרים רק בזכות זה שהם כוכבים תקשורתיים, כגון עיתונאים ידועים או שחקנים.
6. השיטה הרובנית מאפשרת להרחיק פוליטיקאים קיצוניים ודמגוגים. השיטה הרובנית מרחיקה קיצונים והיא מקדמת מועמדים פרגמטיים שצריכים לפתור בעיות במקום להוכיח את היכולת הרטורית שלהם, שכן מועמד במחוז חייב להיות מקובל על רוב הציבור המגוון באזורו על מנת להיבחר, הוא לא יכול להיות קיצוני ולייצג רק את שולי החברה.
7. השיטה הרובנית מאפשרת הכרעה בשאלות הקשות. בשיטה היחסית, המפלגות הגדולות משתעבדות בהדרגה למפלגות הסקטוריאליות. זו הסיבה שעד היום, אין למדינת ישראל חוקה, ומעולם לא הייתה הכרעה בנושאים כמו שינוי שיטת הממשל ושוויון בנטל. מעולם לא הייתה הכרעה בשאלות הלאומיות, מכיוון שמפלגות השלטון לא יכולות להרכיב קואליציות מבלי להיכנע למפלגות סקטוריאליות שחיות מן היכולת שלהן למנוע הכרעות.
8. השיטה הרובנית מונעת את הפיצול המתמיד של המערכת הפוליטית. אחת הסיבות שהליכוד ומפלגת העבודה הפסיקו להיות מפלגות גדולות היא שהבוחרים של שתי מפלגות אלו כבר לא מאמינים ביכולת שלהן שלא להיכנע למפלגות סקטוריאליות. ולכן, אותם בוחרים מעדיפים לקדם את מה שחשוב להם במפלגות נישה חדשות. מי שלא האמין שמפלגת העבודה תיפרד מן השטחים הלך למפלגת קדימה, ומי שלא האמין שהליכוד תקדם שוויון בנטל הלך למפלגת יש עתיד. השיטה היחסית בלאו הכי יוצרת מפה פוליטית מפוצלת, אך יש בה גם דינאמיקה פנימית של פיצול שהולך וגובר, משום שהבוחר מאבד עם הזמן את אמונו במפלגות הגדולות, ומצטרף אף הוא למפלגות נישה שמצליחות לכפות את רצונן על ממשלות שצריכות אותן להרכבת קואליציה. מדינת ישראל היא הוכחה לכך: הליכוד והעבודה נעות היום בין 15 ל-20 מנדטים, לעומת בין 30 ל-40 לפני עשרים שנה. זו אחת ההשלכות הבלתי נמנעות של השיטה היחסית.
9. השיטה הרובנית מאפשרת מינוי של שרים מקצועיים ומתאימים. השיטה היחסית מייצרת מציאות שבה שרים לא מתמנים על פי הכישרונות שלהם. בשיטה היחסית, ראש הממשלה חייב למנות כשרים את ראשי המפלגות אשר מרכיבות את הקואליציה שלו. כך, למשל, מצאנו את עצמנו עם שר ביטחון שהיה בעברו נגד תחזוקה, או עם שר אוצר שהעיד על עצמו כי אינו מבין בכלכלה. בשיטה הרובנית, לעומת זאת, ראש הממשלה (או הנשיא) נהנה מן הכוח הפוליטי הדרוש כדי למנות שרים מוכשרים ומתאימים.
10. השיטה הרובנית מושכת אנשים איכותיים לפוליטיקה, במקום להבריח אותם. בהיעדר בחירות אזוריות, הכניסה למערכת הפוליטית מותנית באישורם של עסקנים מפלגתיים והקריירה הפוליטית של נבחרי הציבור תלויה בציות לאותם עסקנים מפלגתיים. הסיכוי של מועמד חדש להתמודד בפריימריז ולהיבחר במקום ריאלי הוא כמעט אפסי, שלא לדבר על תופעת “קבלני קולות”, דהיינו טיפוסים מפוקפקים שדורשים סכומי כסף עתק על מנת להשיג קולות.
אני טוען שיש לשיטה הרובנית יתרונות, אך אינני טוען שהיא מושלמת ושהיא תפתור את כל בעיות המשילות במדינת ישראל. אני מודע לכך ש”השטן נמצא בפרטים” ושיש לבדוק ביסודיות את ההשלכות האלקטוראליות של בחירות אזוריות על פי מודלים ממוחשבים. אני גם מודע לעובדה שעיצוב מחוזות הוא עניין מסובך ושנוי במחלוקת, ושקיימת סכנה שהייצוג של אוכלוסיות מסוימות ייפגע בגלל שיטת ה-gerrymandering (שינוי גבולות אזורי הבחירה באופן שיבטיח רוב למועמדים או קבוצות מסוימים). אני מודע גם לעובדה שהסטטיסטיקות מראות כי רוב הבוחרים בבחירות אזוריות בוחרים במועמדים על בסיס השתייכותם המפלגתית ולא על בסיס איכותם כמועמדים.
אין שיטה מושלמת, אך השיטה הנהוגה במדינת ישראל סובלת מחסרונות רבים, והשינויים המוצעים על ידי הממשלה החדשה לא ישפרו את המשילות. מעבר אפילו חלקי לבחירות אזוריות על פי שיטה רובנית עשוי לשפר את המשילות במדינת ישראל.
