שמעו סיפור. רופא יהודי עבד בבית חולים בישראל כמנתח, והחליט כציוני מסור לעלות לארץ. סבבה, נכון? אז לא! מיד אחרי שעלה נשללה ממנו האפשרות להמשיך לנתח. למה? ככה!
הרי אין מחלוקת שחסרים כאן מאות רופאים, אחיות, מהנדסים, ובעלי מקצועות קריטיים אחרים.
וגם אין מחלוקת שמדינת ישראל מעוניינת מאוד בעלייה. במיוחד עולים בעלי מקצוע שיכולים להתאקלם כמה שיותר מהר ולהועיל לחברה.
אז זהו, רצון לחוד ומציאות לחוד.
לא, אני לא מתכוון לשכנע אתכם שצריך להגדיל את סל הקליטה או שצריך להוסיף הטבות לעולים כדי לעודד עליה.
מה שצריך לעשות זה בעיקר להפסיק להפריע למי שעולה.
בדיוק, מדינת ישראל מערימה חסמים על יהודים טובים שהחליטו לעלות לארץ ומצויידים במקצוע שנרכש אחרי לימודים לעתים קשים ותובעניים. לפי מומחים לתחום, כ-90% מהעולים העוזבים את ישראל עוזבים בשל כישלון בקליטה מבחינה תעסוקתית, מה שאומר שאם נסיר מכשולים תעסוקתיים גם נעשה מעשה טוב עבור אותם עולים וגם נשפר את מאזן ההגירה.
גם ברמה הכלכלית הפשוטה, מדינת ישראל משקיעה עשרות אלפי שקלים בהכשרת אקדמאיים. כמעט רבע מיליון שקל בהכשרת רופא. כל אקדמאי שמגיע לישראל ונקלט הוא רווח נקי עבור המדינה.
החסם העיקרי בפני עולים שרכשו השכלה במקצועות רפואיים הוא ההכרה בתואר, במומחיות, או בניסיון. יש סיבות שונות לכך: השכלה שבישראל היתה מזכה בתואר אקדמי לעתים מוכרת בחו”ל רק כתעודה מקצועית, לפעמים התואר הרשמי ניתן באותה מדינה לא בסיום הלימודים אלא בסוף תקופת התמחות מעשית. הדברים מגיעים לסיפור אבסורדי כמו זה של המנתח.
אז מה צריך לעשות? לא תמיד מספיק רק להסיר חסמים. צריך מהפך מחשבתי. צריך לעשות בדיקה מחדש של הכללים ולראות מה באמת הכרחי ומה סתם נותן כח לגילדות לחסום אנשי מקצוע חדשים. צריך לאמץ תקנים בין-לאומיים להכרה מקצועית. צריך ליזום קורסי הסבה והתאמה מקצועית לעולים איפה שזה נדרש. מה שישאיר כאן עולים חדשים זו לא קבלת הפנים המרגשת בשדה התעופה אלא התחושה – שבוע, חודש ושנה אחר כך – שרוצים אותם כאן באמת ובלי תנאים מגוחכים ומיותרים.
