ההצעה לא הציגה מקורות תקציביים כלשהם למימון המענקים, שיגיע, מן הסתם, מלקיחת הלוואות נוספות על ידי הממשלה. את ההלוואות האלה הממשלה תצטרך להחזיר בעוד כמה שנים. כמעט כל אדם בישראל יישא בנטל ההחזר – אם דרך תשלומי מסים גבוהים יותר, ואם דרך קבלת שירותים נחותים יותר מהממשלה. בהצגת תוכנית המענקים הודגש החלק הראשון – קבלת ההלוואה על ידי משקי הבית. החלק השני – החזר ההלוואה על ידי משקי הבית בעתיד הקרוב – הוסתר היטב. ייתכן שחלק מהציבור, שאינו בקיא בכלכלה ובפיננסים, כלל לא שם לב שקיים חצי שני למהלך, ולא העלה על דעתו שהוא עצמו יצטרך לממן את הנדיבות הפתאומית שאחזה ביוזמי התוכנית.
הוצגו שני נימוקים מרכזיים לתוכנית המענקים: סיוע למשקי בית שנפגעו קשה ממשבר הקורונה ועידוד הצמיחה והתעסוקה באמצעות הגדלת הצריכה הפרטית. הנימוקים האלה תלושים מהמציאות. שני סיבובי המענקים הקודמים, וגם הצעת המענקים הנוכחית, מעבירים משאבים רבים דווקא למשקי בית שלא נפגעו במשבר, על חשבון כלל הציבור, כולל משקי הבית שנפגעו קשה.
זוג מבוגרים בני 80, שמקבלים קצבת זקנה ותשלומי פנסיה בזכות עבודתם בעבר, ויש בידם הון פיננסי שצברו במהלך השנים, לא נפגע מבחינה כלכלית במשבר. הוצאותיו לא גדלו כלל, קצבאות הזקנה ותשלומי הפנסיות המשיכו לזרום כסדרם לחשבון הבנק של הזוג ושווי ההשקעות של בני הזוג בשוק ההון עלה. בכל זאת, תוכנית המעניקים דורשת מכלל הציבור לממן תשלום נוסף של 1,500 שקלים למשפחה זו.
נכה שחי לבדו ואינו מסוגל להתפרנס זכאי לקצבת נכות מלאה ולתוספות שונות לקצבת הנכות, כמו גם להטבות נלוות, להנחות ולפטורים רבים. זהו אדם שראוי מאוד לתמיכה ולסיוע נדיבים מצד כלל החברה. הוא היה ראוי להם בעבר ויהיה ראוי בעתיד – אבל במשבר הקורונה מצבו הכלכלי לא הורע כלל, שכן הוצאותיו לא גדלו, והכנסתו לא פחתה. יתירה מכך, התוספת המשמעותית לסיוע לנכים, שהוסכם עליה לפני כמה שנים, המשיכה לגדול גם בתקופת משבר הקורונה, למרות שהמצב הכללי של כלל הציבור, המממן את הסיוע לנכים, נפגע באופן משמעותי. ובכל זאת, תוכנית המעניקים דורשת מכלל הציבור לממן עבורו תשלום נוסף של 2,750 שקלים.
משפחה עם שני הורים, שאחד מהם עובד במגזר הציבורי והשני אינו עובד, עם שבעה ילדים, לא נפגעה כלכלית בזמן משבר הקורונה, והוצאותיה ההכרחיות אף פחתו. ובכל זאת, תוכנית המענקים דורשת מכלל הציבור לממן תשלום נוסף של 4,400 שקלים למשפחה זו.
משפחה עם שני הורים, שעובדים במגזר הציבורי, במשכורות נמוכות מהממוצע, אך בביטחון תעסוקתי מוחלט ועם הטבות רבות, ויש להם שלושה ילדים, לא נפגעה מבחינה כלכלית בזמן משבר הקורונה, והוצאותיה ההכרחיות אף פחתו. אך תוכנית המענקים דורשת מכלל הציבור לממן תשלום נוסף של 3,000 שקלים למשפחה זו.
הקלות שבה שולחים יוזמי תוכנית המענקים את ידם לכיס הציבור ומכריחים אותו לממן תשלומים מיותרים של מיליארדי שקלים למשפחות שלא נפגעו כלכלית במשבר אינה משרתת שום מטרה חברתית ראויה. היקף הסיוע שהחברה מעניקה באופן שוטף לפנסיונרים, לנכים, ולמשפחות מרובות ילדים, משקף שיווי משקל עדין של צדק רוחבי, צדק בין-דורי, שמירה על תמריצים כלכליים, והכרעות חברתיות באמצעות המערכת הפוליטית. אם נבחרי ציבור סבורים שראוי להרחיב את הסיוע שניתן דרך-קבע לשכבות החלשות, למשפחות מרובות-ילדים, לקשישים ולנכים, תוך העמסת מסים נוספים על האנשים העובדים ועל הצרכנים, או תוך קיצוץ בתקציבי החינוך והבריאות, אז יש ביכולתם להחליט על שינוי גודלה של קצבה כזו או אחרת במסגרת קביעת סדרי העדיפויות בתקציב המדינה ובחקיקה אחרת. אבל אין שום היגיון במתן מענק חד-פעמי, כיום, דווקא לקבוצות שלא נפגעו בתקופת המשבר.
מאחורי הרציונל המקרו-כלכלי של התוכנית עומד הנימוק המרכזי של עידוד הצמיחה והתעסוקה באמצעות הגדלת הצריכה הפרטית. גישה זו גורסת שהעלות האמיתית של המענקים אינה גבוהה, כי חלק משמעותי מעלותה הישירה מקוזז בצמיחה מוגברת של המשק, עקב הגדלת הצריכה של משקי הבית שיקבלו את המענקים. ואמנם, במשברים המאופיינים בזעזוע של ביקוש, ייתכן שיש בגישה זו מידה של היגיון (אף שגם בתקופות כאלה היא שנויה במחלוקת בקרב כלכלנים). אבל המשבר הנוכחי, בניגוד לשפל הגדול בשנות ה-30 ולחלק מהמיתונים בעשורים האחרונים, משקף בעיקרו זעזוע של היצע, ורק בחלקו הקטן הוא זעזוע של ביקוש. לכן, הגישה של עידוד הביקוש אינה נכונה, ולא תוביל לצמיחה מוגברת.
התיאוריה שלפיה משקי הבית יגדילו את הצריכה הפרטית לאחר שהמענקים יופקדו בחשבונות הבנק שלהם לא נשענת על נתונים או בדיקות אמפיריות ביחס לסיבובי המענקים הקודמים בישראל, שכן בישראל אין נתונים מפורטים לגבי הכנסות והוצאות משקי הבית בתדירות חודשית. עם זאת, בארצות הברית קיימים נתונים כאלה והתרשים המוצג כאן, המבוסס על נתונים אלה, מספר סיפור מרתק.
עם תחילת משבר הקורונה נרשמו בארצות הברית, במארס ובמיוחד באפריל, ירידות חדות בהכנסות משקי הבית לפני דמי אבטלה וסיוע מיוחד מהממשלה (הקו הירוק בתרשים). הירידה המצטברת בין פברואר לאפריל הסתכמה ב-7.5% – כנראה הירידה החדה ביותר שנרשמה בעשורים האחרונים בנתון זה. במקביל, בזריזות רבה, הוגברה במידה ניכרת התמיכה הממשלתית, בדמות דמי אבטלה מוגדלים ומענקים מיוחדים (הקו האדום בתרשים), כאשר הגידול במענקים מיוחדים היה בערך פי שישה מהגידול בדמי האבטלה. למעשה, ברמה המקרו-כלכלית, הזינוק בתמיכה הממשלתית לא רק פיצה באופן מלא על הירידה בהכנסות ה”רגילות” של משקי הבית – אלא הרבה מעבר לכך. ההכנסות הכוללות שלהם (הכנסות “רגילות” בתוספת דמי אבטלה ומענקים מיוחדים) באפריל היו גבוהות בכ-10% מבפברואר. ההכנסה הפנויה (אחרי תשלומי מסים) היתה באפריל גבוהה בכ-13% מבפברואר. כלומר, משקי הבית קיבלו, בממוצע, פיצוי יתר משמעותי.
למרות הנדיבות והזריזות של התמיכה הממשלתית, והגידול בסך ההכנסות של משקי הבית, הצריכה הפרטית שלהם ירדה בחדות, ובין פברואר לאפריל היא רשמה ירידה חסרת תקדים של 18.6% (הקו הכחול התרשים). במקביל, נרשם זינוק בחיסכון של משקי הבית (הקו הכתום בתרשים). העלייה בהיקף החיסכון בין פברואר לאפריל היתה חדה אף יותר מהעלייה בתמיכה הממשלתית המיוחדת. כלומר, בממוצע, משקי הבית החליטו לחסוך את כל התמיכה הממשלתית שניתנה להם. המענקים לא היתרגמו לביקושים גבוהים יותר ולא תרמו כלום לצמיחה הכלכלית.
הסיוע, שנועד בראש ובראשונה לעזור למובטלים החדשים ולאחרים שנפגעו כלכלית, הקטין את הסבל הכלכלי של משקי בית אלה. עם זאת, הוא לא היה אפקטיבי ב”הזנקת המשק” דרך הגברת הצריכה הפרטית. הטיעון הזה שגוי.
גם התיאוריה שלפיה משקי הבית ש”חסכו” את המענקים באפריל ישתמשו בחיסכון כדי להגדיל את הצריכה הפרטית בהמשך השנה לא נתמכת בנתוני המשך השנה. נראה שהמענקים משפיעים רק על היקף החיסכון, לפחות בטווח הקצר (הקו הכתום בתרשים מקביל בקירוב לקו האדום).
ההשפעה של גידול בצריכה הפרטית על הצמיחה אמורה להיות קטנה בהרבה בישראל מבארצות הברית, לפחות בטווח הקצר – שכן כלכלת ישראל קטנה יותר ופתוחה יותר מכלכלת ארצות הברית, ובישראל חלק ניכר ממוצרי הצריכה מיובאים. כלומר, גם אם ההשפעה של המענקים על הצריכה הפרטית תהיה גדולה יותר בישראל מאשר בארצות הברית, ההשפעה הכוללת של המענקים על הצמיחה והתעסוקה בישראל, לפחות בטווח הקצר, תהיה נמוכה בכל מקרה. לכן, אין באמת קיזוז משמעותי של עלות המענקים, כפי שכלכלנים אוהדי-מענקים טוענים – ואולי אין קיזוז בכלל.
תפקיד הכלכלנים והתקשורת הוא להזהיר את הציבור ולהסביר שאלה הם מענקי סרק. כולנו נצטרך לשלם עליהם במשך שנים רבות, עם ריבית; הם יינתנו בעיקר לאנשים שכלל לא נפגעו במשבר; והם לא ימריצו את הכלכלה. הציבור צריך לדרוש מנבחריו לעמוד בפיתויי הפופוליזם ולנקוט במדיניות כלכלית-חברתית איכותית וראויה, שנדרשת תמיד, ובמיוחד בעתות של משבר כלכלי ענק.
המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר
