לאחרונה הכריזו שרת הפנים איילת שקד וסגן השר אביר קארה על “עושים עסק” – רפורמה ברישוי העסקים בישראל. מדובר ברפורמה הנוגעת לתחומים רבים ומטרתה העיקרית היא לצמצם רגולציה עודפת, העולה לצרכניות ולצרכנים בישראל מאות מיליוני שקלים בשנה. כמה הרפורמה צפויה לחסוך לנו? כחצי מיליארד שקלים וכשלושה מיליון ימי המתנה לרישיונות עבור עסקים. לא בכדי נושא הייבוא הוא נושא מרכזי ברפורמה – למה זה חשוב? בוא נבין מה קורה עכשיו בשוק.
כדי לבחון את סוגיית הייבוא, אתמקד במוצר צריכה נפוץ – דאודורנט. בעוד שבישראל דאודורנט עולה כ-20 שקלים בממוצע, בארה”ב הצרכן יוכל למצוא את אותו מוצר בכ-15.5 שקלים (4.5 דולר), כ-25% פחות. מה גורם להבדלים המשמעותיים במחיר? בין השאר ביורוקרטיה מיותרת ויקרה, המגולגלת לצרכנים.
למה דאורדורנט בישראל מצריך שלושה רשיונות
כיום ייבוא של דאודורנט מצריך מהיבואן שלושה רישיונות במקביל – רישיון תמרוק פלוני, רישיון יבואן ורישיון עסק. כל רישיון כזה עולה אלפי שקלים ומצריך עבודה מול גורמים ממשלתיים שונים. והתוצאה? יבואן בלי הון ראשוני לא יכול להיכנס לשוק כי הוא לא יכול לשלם על הדרישות הבירוקרטיות. הבעיה, לצערנו, מתחילה עוד קודם – כשהיבואן לא יודע בכלל באילו דרישות עליו לעמוד. מפרטי רישוי אחידים לרישיונות אחסנת תמרוקים לא פורסמו, כך שהיבואנים נדרשים לשכור יועצים מיוחדים או להתחיל לנבור בערימת מסמכים משפטיים כדי להבין מה נדרש מהם. למעשה, ישנה השקעה משמעותית של זמן ומשאבים במאמץ להבין מהם אותם תנאים חוקיים נדרשים, המהווה מחסום כניסה נוסף לענף.
ארבעה חודשים לרישיון. ברצינות?
אם לא די במחיר הגבוה הנדרש לרישוי העסק, המתנה לרישיונות עלולה לארוך כארבעה חודשים שבהם נגרם בפועל אובדן הכנסה. הרפורמה המוצעת נועדה לצמצם את ימי ההמתנה ל-0, לבטל את הצורך ברישיון עסק (הניתן ע”י הרשות המקומית) ובכך לחסוך כ-40,000 שקלים לעסק. השקעה בביטול חסמי כניסה תשפיע לטווח ארוך כשיותר יבואנים יוכלו להיכנס לשוק, כך שהתחרות בשוק תגבר והמחיר לצרכן יהיה אטרקטיבי יותר.
היבט נוסף של הרגולציה הכבדה הוא צמצום יכולות הייבוא של יבואנים לתחום ספציפי בו הם מתמחים. כך, אם אתם מייבאים דאודורנט מסוג “אקס” ונקרתה בפניכם הזדמנות ליבא דאורדורנט מסוג “גרנייה”, תדרשו להוציא רישיון תמרוק חדש למוצר. למעשה, המערכת הרגולטורית בישראל מקבעת את היבואנים למוצרים להם יש להם רישיונות, ומונעת מהם לייבא מוצרים דומים של יצרנים אחרים. אם כן, לא רק חסמי הכניסה מהווים צמצום של התחרות בשוק, אלא שגם בקרב היבואנים הנוכחיים יש פחות תחרות.
רגולציה עודפת עשויה לחנוק. היא צריכה להיות מאוזנת יותר
תומכי רגולציה נרחבת טוענים שרגולציה היא הדרך של המדינה לצמצם סיכונים הקיימים בייבוא, כמו מכירת מוצרים מסוכנים באיכות ירודה, ומתפקדת כמעין “תעודת ביטוח”. עם זאת, אותה “תעודת ביטוח” לא מצדיקה סרבול רגולטורי הדורש מבעלי עסקים לכתת רגליהם בין הרשות המקומית, כבאות והצלה, משטרת ישראל, משרד הבריאות ומשרד הכלכלה והעבודה. גם ללא שינוי בתקנות עצמן וללא פגיעה בבטיחות, ניתן לצמצם משמעותית את החסמים שמייצרת הרגולציה, למשל באמצעות איחוד רישיונות או הנגשה אינטראקטיבית של המידע – צעדי מדיניות שמקדמת הרפורמה “עושים עסק”. חשוב לציין כי מדינות מפותחות מתקדמות למערכות רגולטוריות אחידות, one stop shop, בהן היבואן ניצב מול תחנה אינטרנטית אחת בלבד, והגיע הזמן שמדינת ישראל תצטרף למגמה.
להבדיל מרפורמות אחרות שנועדו להוזיל את המחירים בישראל, “עושים עסק” מוכוונת לטיפול באחת מבעיות היסוד של המערכת הכלכלית בישראל – הרגולציה הכבדה והלא-יעילה. עבור הצרכן הישראלי, מדובר ברפורמה הכרחית ומבורכת, שיכולה לתרום לרווחתם של אזרחי ישראל בטווח הארוך ובטווח הקצר כאחד. עם זאת, אל לנו לנוח על זרי הדפנה – “עושים עסק” היא רק צעד קטן בכיוון הנכון. כמו שהשרה שקד פעלה בתוך המשרד שלה, נשמח לראות עוד משרדים, בדגש על משרד הבריאות, עושים בדק בית כדי להקל על הרגולציה ולשפר את רווחתם של אזרחי ישראל.
הטור פורסם לראשונה באתר ביזפורטל תחת הכותרת “למה בישראל דאודורנט צריך לקבל 3 רישיונות – השתגענו?”
