העיתונאי מתן חסידים הציג לבן דוד סקר שביצענו בפורום קהלת וממנו עולה כי כ-300 מנהלי בתי-ספר תומכים באופן גורף בהקלה על תהליך הפיטורים של מורים בישראל. היא לא הסכימה לענות מדוע היא מונעת את השינוי שלו השטח החינוכי משווע.
למזלה, לבן דוד לא הוצג סקר נוסף שביצענו בקרב מורים לפני שנתיים, בו עלה כי בממוצע, המורים מעריכים שאמנם 57% מהמורים בבית ספרם הם מורים מצוינים, אך 27% מהמורים בבית ספרם צריכים לעזוב את המקצוע. כולם יודעים עד כמה הרסנית העובדה שהמעט שבאמת צריכים לעזוב נשארים במקצוע לאורך שנים, ועד כמה הרסני יכול להיות מורה שנשאר ללמד כשלכולם ברור שהוא לא מתאים.
מתוך כ-200 אלף עובדי הוראה, פוטרו בשנים תשע”ח-תש”ף 19 עובדי הוראה מסיבות פדגוגיות בכל מדינת ישראל. תהליך פיטוריו של מורה עם קביעות אורך כשנתיים וכולל 12 שלבים שונים שכוללים מעורבות של מפקחים, כתיבת דוחות, עמידה מול ועדות בהן מיוצגים ארגוני המורים, כשבסוף יש סיכוי לא רע להגיע לבית המשפט. איזה מנהל רוצה להיכנס לויה דולורוזה כזו?
משיכה ברגע האחרון
הסכם השכר שנחתם רגע לפני פתיחת שנת הלימודים כלל שינויים קלים מאד בהליך הפיטורים. לזכותה של יפה בן דוד ייאמר שלא היתה צריכה כלל להיאבק על שימור המצב האבסורדי הזה, כי שרת החינוך ומנכ”ליתה נלחמו עבורה. הן לא רצו להסתבך משפטית מול עובדי הוראה שיפוטרו; מצידן שיישארו ללמד ויישארו כאב הראש של המנהלים. אחר כך מתפלאים מדוע אין מספיק אנשים שמגישים מועמדות למשרות הניהול הפנויות, שמטילות אחריות עצומה על מאות תלמידים אך לא כוללות את הסמכויות הנדרשות לניהול אפקטיבי.
דו”ח מקינזי מ-2007 כבר קבע באופן ברור, כי “השפעתם השלילית של מורים גרועים היא קשה, בייחוד בשנים הראשונות לחינוך הבית-ספרי. תלמידים שלומדים אצל מורים גרועים במשך כמה שנים ברציפות בחינוך היסודי סובלים מחסך חינוכי בלתי הפיך בעיקרו”. אותו דו”ח גם קבע שחשוב להעלות את שכרם של המורים הצעירים דווקא, כדי למשוך כוחות איכותיים אל שדה ההוראה. זה לא מנע מבן דוד למשוך ברגע האחרון את הכספים שיועדו למענק ההתמדה של המורים הצעירים, בנוסף לאלף ₪ משכר המנהלים המתחילים, לטובת העלאת שכרם של המורים הוותיקים.
מנהלי בתי הספר מיוצגים, בכפיה, על ידי ארגוני המורים, למרות שיש להם אינטרסים שונים ולעיתים אף סותרים ביחס לאלו של המורים. בתי הדין לעבודה העדיפו כל השנים לחזק ארגונים מונופוליסטים, על מנת שיהיה להם כוח סחיטה מול המדינה. בחסות חופש ההתארגנות המקודש בחברה דמוקרטית, כופים על אלפי עובדים להיות מאוגדים ולשלם לארגונים שמייצגים אינטרסים סותרים לאינטרסים שלהם, או לצרכים שלהם כמי שנמצאים בתחתית פירמידת הוותק.
“הבעיה היא בהורים המתערבים”
דמיינו רגע סצנת “תיקו מקסיקני” באחד המערבונים, כזו שבה כמה אקדוחנים מכוונים אחד על השני – זוהי האילוסטרציה הכי טובה למערכת החינוך שלנו. כל שחקן בזירה בטוח שהשחקנים האחרים הם אלו שמאיימים על הסטטוס קוו ועל היציבות:
המורים – נכפה עליהם אילו חומרי לימוד ללמד, מה יהיו כללי ההתנהגות והמשמעת, מה יהיה שכרם וביורוקרטיה שלמה שהמשרד דורש מהם. התלמידים והוריהם יכולים לעשות ככל העולה על רוחם מבלי יכולת להגיב.
המנהלים – נכפה עליהם אילו מורים ילמדו אצלם וכמה וכיצד יתוגמלו, כמה שעות להקצות לכל מקצוע, כאשר רוב התקציב שלהם צבוע והמפקחים והטופסולוגיה ממררים את חייהם.
ולבסוף ההורים – נכפה עליהם בית הספר שבו ילמדו ילדיהם, הם כמעט ולא יכולים להקים בתי ספר חדשים והם לא משפיעים על שום החלטה אסטרטגית או על הכיוון החינוכי של בית הספר. הציטוט שבכותרת הריאיון, “הבעיה היא בהורים המתערבים” חוזר בכל ראיון של יפה בן דוד – היא לא מבינה מדוע ההורים מעיזים להתערב בחינוך ילדיהם.
השחקנים שעל המגרש
התרופה למצב הזה אינה לקיחת האקדחים אחד אחרי השני, אלא לקיחת כולם ביחד, להסיר את אמצעי הכפייה של כל שחקן על השחקנים האחרים ולאפשר בחירה.
למנהלים יש לתת את הסמכויות בענייני תקציב וכוח אדם. כי כפי שצוטט מנהל אחד בדוח של ה-OECD: מנהל שלא בוחר את מוריו הוא כמו מאמן שלא בוחר אילו שחקנים יעלו על המגרש.
למורים שנבחרו יש לתת חופש מרבי לקבוע איך ללמד ומה על מנת לעמוד ביעדים, מה יהיו כללי המשמעת בכיתה ומה דינו של מי שלא עומד בהם, והם חייבים לקבל את כבודם של התלמידים ושל הוריהם.
אבל כל זה תלוי לחלוטין בכך שלהורים תהיה האפשרות המלאה לבחור להיכן לשלוח את ילדיהם. בתי-ספר טובים יתנו סמכויות רחבות יותר לוועד ההורים של בית-הספר להיות מעורים בעיצוב החזון והמעש החינוכי בין כותלי המוסד.
כשהאפשרויות חסומות
הכלכלן היהודי אלברט אוטו הירשמן הגה ב-1970 את התאוריה של Exit, Voice, and Loyalty (יציאה, השפעה ונאמנות) שנוגעת לשתי האפשרויות העומדות בפני לקוח, תושב או חבר קהילה כאשר השירותים שהוא מקבל מדרדרים: הוא יכול לצאת ולעבור למקום אחר שיספק לו שירות טוב יותר, או שהוא יכול לנסות להשפיע על הארגון שלו כדי שישתפר. לפי הירשמן, הבחירה בין שתי האופציות תהיה תלויה במידת הנאמנות שלו לארגון.
אבל מה קורה כאשר אין ללקוח, במקרה שלנו ההורה, אפשרות לצאת או להשפיע על ביה”ס? לא רק שהוא לא יהיה לויאלי; במקרים מסוימים, רבים מידי, הוא יהפוך ללקוח נוראי, להורה שמתערב באופן שלילי, חסר כבוד והתחשבות. מי שסובלים מכך הם עובדי ההוראה שלא מבינים מדוע הם זוכים ליחס גרוע כל כך.
הסיבה היא שההורה לא מרגיש שהוא זכה בכם כי הוא לא בחר בכם. כשאותו הורה שולח את ילדו לחוג קרמיקה הוא מכבד את המדריכה כי הוא בחר בחוג שלה, הוא תמיד יכול לקום וללכת.
האוטונומיה והבחירה הם מהלכים משלימים כפי שמתן אחריות ומתן סמכות הם מהלכים משלימים – כל שחקן מקבל את הכלים להצליח אבל צריך שהשחקנים האחרים יבחרו בו, כך נוצרת אווירה של אמון במקום עוינות, כך מושכים לשדה החינוך אנשים עם חזון שמוכנים להעמיד אותו לבחירה אם רק יתנו להם את הסמכויות הנדרשות.
פורסם לראשונה במגזין ״עכשיו 14״.
