“המלחמה”, אליבא דענבר, “פוגע[ת] במערב ומסכן את מאבקו להשגת יעדים אסטרטגיים חשובים יותר.”  הסיבות העיקריות לטענתו של ענבר, לפי רשימתו, הן כדלהלן:

• המלחמה אינה עשויה להביא לתבוסה רוסית.
• מלאי התחמושת במערב מתכלים, ועם התכלותם, כושר ההתגוננות של אוקראינה ידעך.
• המערב כבר השיג את מטרתה העיקרית כלפי רוסיה, דהיינו החלשתה.
• השפלת רוסיה (על ידי כפיית הפסד צבאי מובהק) מנוגד לאינטרס האסטרטגי של המערב, שהינו להפוך את רוסיה לבעלת ברית נגד סין.
• השקעת משאבים צבאיים באוקראינה פירושה שמשאבים אלו, אינם זמינים לעימות המערב מול סין.
• המשך המלחמה כרוך בסכנת הסלמה גרעינית מצד רוסיה.

בעקבות כך, פרופ’ ענבר ממליץ לארה”ב לכפות על אוקראינה להגיע לסיום הלחימה באמצעות מו”מ וכן “פינלנדיזציה” של אוקראינה.

ביסוד המלצותיו של פרופ’ ענבר עומדות הנחות מוטעות לגבי יחסי הכוחות בין רוסיה לבין המערב וכן לגבי נכונותה של רוסיה ליישוב העימות עם אוקראינה, ודאי בנסיבות הקיימות.  

1. מי מנצח בינתיים?

טרם פרוץ מלחמת רוסיה ואוקראינה בפברואר 2021 חוקרים ומקבלי החלטות במערב נטו להעריך הערכת-יתר הן את כושר הלחימה של הכוחות המזוינים הרוסיים, והן את יכולתה של החברה והמשק הרוסיים לתמוך במאמץ המלחמתי. במקביל, הם לא העריכו את כושר ההתמדה של האוקראינים כראוי.  כותב שורות אלה היה שותף לחלק מהערכות אלו.  חשבתי שכוחות האליטה של רוסיה, הנמצאות בכושר לחימה טוב, יכריעו את האוקראינים במהירות.  עם זאת כחוקר היחסים בין המשק הסובייטי לבין הכוחות המזוינים הסובייטים, נושא שהמשכתי לעקוב אחריו לסירוגין לאחר 1991, סברתי שהצבא הרוסי של היום אינו נהנה מהגיבוי החברתי והלוגיסטי שהיו חלקו של צבא האדום ב-1941.  והנה, האוקראינים הראו בפתח המלחמה כי הערכות החוקרים לגבי מאזן כושר הלחימה היו רחוקות מהמציאות.  לעומת זאת, שום דבר שאירע בעשרת חודשי המלחמה לא פעל לשנות את הערכתי, כי החברה והמשק הרוסיים אינם כשירים כלל וכלל לתמוך לאורך זמן במאמץ מלחמתי הדרוש במלחמה זאת.

ברור האוקראינים לבדם אינם יכולים לנצח.  הם תלויים במערב לכל:  נשק ותחמושת, שיקום תשתיות אזרחיות, ואפילו מוצרי יסוד בסיסיים לחברה האזרחית.  אין להם משלהם כלום, למעט פטריוטיזם וכושר התמדה.  עם זאת, כדאי לציין כי המערב החופשי היה כבר בנסיבות דומות ובתנאים אסטרטגיים הרבה יותר קשים.  הפיסקה הזאת היתה יכולה לתאר את בריטניה במחצית הראשונה של 1941.

המערב במצב הרבה יותר טוב היום.  מסיבה לא מובנת פרופ’ ענבר נמנע מלהזכיר כי משבר האמל”ח פוקד את שני צידי  המלחמה.  כשרוסיה נאלצת לרכוש פגזים “מטומטמים” מצפון קוריאה וכתב”מים מאיראן, היא מאותתת שאינה מסוגלת לספק את צרכיה הצבאיים בכוחות עצמה.  בעיתות שלום, ובהינתן מספיק זמן, התעשייה הצבאית הרוסית מסוגלת לספק את ההזמנות שהיא מקבלת מחוץ למדינה.  אך יכולת הייצור שלה, רחוקה מאוד מלספק את צרכי הלחימה האינטנסיבית המתנהלת באוקראינה.  החרם המערבי על מרכיבים אסטרטגיים רחוק מלהיות אטום לחלוטין, אך הוא מספיק אפקטיבי כדי להבטיח שהרוסים אינם יכולים לסגור את הפער הגדול בין צריכה לאספקה.  הסינים היו יכולים לסגור עבורם את הפער, אך נראה שהם החליטו בחוכמה שההימור שלהם על ניצחון רוסי ייעשה בערבון מוגבל.

מאידך, יש למערב שתי יתרונות בולטים.  ראשית, כבר התבהר כי המגבלות המלאכותיות שהמערב, ובעיקר ארה”ב, הטילו על העברת נשק לאוקראינה הן חסרות טעם.  הרוסים בקושי מתמודדים עם האתגר הקרבי העומד מולם ואין להם משאבים להרחיב עוד את שדה הקרב.  כיום האוקראינים אינם מבקשים מערכות נשק שהמערב כבר מספק להם, אלא מערכות שטרם סופקו:  כמה מאות טנקים מערביים, כמה מאות תומ”תים עדכניים (שהם גם חסכוניים יחסית בתחמושת), יותר מערכות “הימארס” לתקיפות מאחורי החזית הרוסית, מערכות נ”מ ונגד כתב”מים המסוגלות להעניק הגנה סבירה לכל המדינה, וטילים ארוכי-טווח שיכולים לפגוע בתשתיות לוגיסטיות בעומק רוסיה.  העברת מערכות אלו לידי האוקראינים אפשרית בהחלט והיתה מקנה לאוקראינים יתרון טקטי ומבצעי משמעותי על פני הרוסים.

החלטתו של פרופ’ ענבר להזכיר את האיום הגרעיני הרוסי תמוהה.  הרוסים עצמם החליטו לזנוח איום זה בחודשים האחרונים, מכיוון שאינו מעשי משני טיעונים עיקריים:

• הרוסים לא יפעילו נשק גרעיני על אדמת מדינה החברה בנאט”ו.  המצווה הראשונה של אסטרטגיה גרעינית היא, “דעלך סני לא תעבוד לחברך”, אל תעשה לזולת מה שלא היית רוצה שיעשו לך.  משטרו של פוטין אינו כה יציב, שהוא יכול להרשות פיצוצים גרעינים (של המערב) על אדמת רוסיה.
• ארה”ב כבר הצליחה להרתיע את רוסיה מלממש איום להפעיל נשק גרעיני (טקטי או אסטרטגי) על אדמת אוקראינה, על ידי איום במכת-נגד קונוונציונלית נגד הכוחות הרוסיים הקונוונציונליים.  כיום, כאשר חיל האוויר וחיל הים הרוסיים התגלו ככמעט חסרי ערך לחימתי, והצבא הרוסי התגלה כצבא חלול, אין ספק שהכוחות האמריקניים הקונוונציונליים יספיקו להביס את הכוחות הרוסיים באוקראינה וסביבה.  באשר לאפשרות של מכת-נגד רוסית גרעינית נגד כוחות אמריקניים קונוונציונליים, ראה [א] לעיל.

היתרון המערבי המשמעותי השני הוא שאמנם המערב מרוקן את מלאי הנשק הזמין שהיה לו, אך מבחינתו המירוץ לייצור עוד אמל”ח רק החל.  ראוי לציין כי הצעת התקציב למערכת הביטחון האמריקני שאושר לא מזמן כולל $2.7 מיליארד לחידוש פסי ייצור לנשק ולייצור מלאי משמעותי של נשק; אלפי טילי סטינגר, רבבות טילי ג’אוולין, וכו’ וכו’ – ויותר מפי שניים עבור אמל”ח לחיל הים.  הכל יחד מגיע לפחות מאחוז אחד של כלל התקציב.  מן הראוי היה לתכנן ייצור כמויות נשק כאלה לפחות מדי רבעון, יעד שהוא בהחלט אפשרי.

לפני פרוץ המלחמה האוכלוסייה האוקראינית מנתה כ-54 מיליון.  בעקבות המלחמה, בריחת פליטים וכיבוש חלקים מאוקראינה על ידי רוסיה, האוכלוסייה “הזמינה” באוקראינה ירדה לכ-33 מיליון בני אדם.  אובדן זה מקביל פחות או יותר לאובדן האוכלוסיה הזמינה למאמץ המלחמתי שברית המועצות עברה בין יוני 1941 ליוני 1944.  בהתבסס על הניסיון של מדינות אחרות במלחמה מודרנית שהיא גם מלחמה טוטלית, לא תהיה לאוקראינה בעיה לגייס כ-3% מאוכלוסייתה לכוחות המזויינים, וקשה לראות הרוסים מצליחים לגייס מספר גדול יותר למרות יתרון האוכלוסייה שלהם.  מבחינת הפיכת מתגייסים לכוח צבאי אפקטיבי, הדבר תלוי בזמינותם של אימונים צבאיים מתקדמים ונשק צבאי מתקדם, ובטווח הארוך יהיה לאוקראינים יתרון בשניהם.

אי לכך נראה שאם המלחמה תיערך עוד שנתיים והמערב ימשיך לתמוך באוקראינה כפי שראוי שיתמוך בה, נגזר על הרוסים הפסד.  רק תבוסתנות בלתי-מוצדקת יכולה להציע עסקת פשרה עם הרוסים, כשהם עדיין שולטים בחלקים של 5 מחוזות אוקראינים (כולל כל חצי האי-קרים).  גם אם נניח כי האוקראינים ייאלצו לבלות את חודשי החורף ואביב הקרובים במגננה בפני הכוחות הרוסים המחודשים, גם אם הרוסים פותחים מחדש חזית צפון-מערבה מקייב, כל עוד האוקראינים מצליחים:

• לשמור על חזית רציפה
• לסגת, כשנחוץ – לאט ובאופן מבוקר, תוך שמירה על יחסי חליפין לטובתם מול הרוסים
• לקבל את מערכות הנשק המתקדמות שביקשו מהמערב, ובכמות מספקת
• לבנות עתודות שדה משמעותיות

אזי המלחמה צפויה לעבור, שוב, תפנית חיובית מבחינתם עוד בשנה הקרובה.

1. אבל בשביל מה ארה”ב צריכה את זה?

אבל מדוע ארה”ב צריכה להשקיע כל כך במלחמתה של אוקראינה, לכלות בה כל הרבה הון משלה שלא לדבר על דם אוקראיני?  מה עם טענותיו של פרופ’ ענבר כי מבחינת המערב מדובר בהשקעה הלא נכונה במקום הלא נכון ובמועד הלא נכון?

פרופ’ ענבר אינו מבין את המניעים ארוכי-הטווח של המשטר הרוסי הנוכחי.  הוא מניח כי הרוסים יהיו מוכנים לקחת את החלק שלהם בשטח אוקראינה ולהסתפק בכך, ושהדבר יקדם את הפיכתם לבעלת ברית של המערב.  זאת הנחה מוטעית מיסודה.  כפי שוולדימיר פוטין הראה בעקביות לפחות משנת 2008, הוא רואה במערב את האויב האסטרטגי של רוסיה.  פוטין ומשטרו אינם פתוחים לשינוי צד במאבק בין סין למערב, ושינוי זה לא יקרה כל עוד פוטין שולט בכיפה.  כל הרטוריקה הפנימית של משטרו מופנית למחיקת האסון, כדברי פוטין, של השנים 1989-1991.  מטרתו של פוטין וההצדקה למשטרו היא השבת האימפריה הסובייטית לתפארתה הקודמת, וזה יכול לקרות רק על חשבון המערב.  הוא חותר לקראת מטרה זאת באמצעים צבאיים ודיפלומטיים כאחד, כפי שהראה בצ’צ’ניה, באבחזיה, במרכז אסיה, ובאוקראינה, ב-2014 כמו ב-2022.

להותיר שטחים אוקראינים בידיו של פוטין יתפרש על ידו כהשגת צעד לקראת מטרתו הסופית.  בניגוד לטענתו של פרופ’ ענבר, פוטין אינו מסכים ולא יסכים כי הפסקת אש בקווים קרובים לאלה הקיימים כיום עולים לכדי החלשת רוסיה, אלא הוכחה שהמאמץ שהוקדש למלחמה נשא פרי.  הדבר ישלח איתות מהסוג הגרוע ביותר:  המערב מוכן להתפשר איתו במקום לשאת במחיר הכלכלי להתנגדות לתוכניותיו, גם כאשר מחיר הדמים משולם על ידי אחרים – האוקראינים.  “פשרה” לפי תנאים אלה לא תהיה אלא הזמנה לחידוש מהלך שהצליח חלקית הפעם ועשוי להצליח עוד בפעם הבאה.  אין כל סימן נראה לעין לכך שהנהגה רוסית זאת או אחרת תשקול מדיניות חלופית.  אם וכאשר המערב עומד על כך שרוסיה חייבת לסגת לגבול הבינלאומי ב-2014, אזי פוטין או מי שיבוא במקומו עשוי, אולי, להסיק את המסקנה כי אין תוחלת להשגת יעדיה האימפריאליסטים של רוסיה. אז אולי יהיה מקום לשינוי באוריינטציה הבינלאומית של רוסיה.

מוזרה ביותר היא הזכרת ה”פינלנדיזציה” של אוקראינה על ידי פרופ’ ענבר.  ייתכן והסדר כזה היה רצוי ואף בר השגה ערב פרוץ המלחמה.  כיום, הדבר בלתי-אפשרי בעליל.  הפסקת אש בכל קו גיאוגרפי שהוא, תסמן את הגבול שסביבו תמשיך התחרות האסטרטגית בין רוסיה לבין נאט”ו. זה ישתנה רק אם רוסיה תעבור את השינוי הפנימי באוריינטציה המדינית שלה, שהוזכר בפיסקה הקודמת, שהתנאי המוקדם לה היא תבוסה רוסית ברורה בשדה הקרב.  ייתכן ולא רצוי לצרף את אוקראינה רשמית לנאט”ו, כדי שבעלי הברית לא יהיו מחוייבים בעתיד להגן על אוקראינה בכוחותיהם; אך ברור כי אוקראינה תהפוך לבעלת ברית של נאט”ו, ונאט”ו ימשיך להיות אחראי לחימושה ולאימון כוחותיה הצבאיים. גם בעיתות שלום  – או אחרי הפסקת אש – החזית בין אוקראינה לרוסיה תהיה הגבול הפוליטי-הצבאי בין המערב לבין רוסיה.  כל שינוי במצב זה תלוי בשינוי מדיניות מצד רוסיה, לא המערב.

1. סין.

פרופ’ ענבר טוען שסין שמחה לראות מלחמה בין המערב לבין רוסיה.  הלחימה מסיטה את תשומת ליבה ומשאביה של המערב מהעימות עם סין ומרוקן את מלאי הנשק של המערב.  כשהמערב סבוך במלחמה בין רוסיה לאוקראינה, הוא אינו פנוי להתמודד עם מתקפות בחלקים אחרים של העולם.

כל הטענות הללו הן נכונות, אך הן מהוות רק חלק מהתמונה הכוללת.  החלק החלש ביותר בטענותיו של פרופ’ ענבר הוא שהלחימה באוקראינה מהווה הסטת תשומת לב מהעימות של המערב עם סין.  אדרבה; התנהלות המערב במאבק זה היא היא התרומה המשמעותית ביותר של מלחמת אוקראינה להגנת המערב מפני סין.  אם סין צופה במערב מאוחד הנחוש לגרום לרוסיה לשלם את מלוא המחיר של פלישתה של האחרונה לאוקראינה, למרות ההקרבה הכלכלית המשמעותית הכרוכה בכך, היא חייבת לשאול את עצמה מה יהיה גורל קשריה עם המערב במקרה והיא תפלוש לטאיוואן.  אם סין חושבת שלאחר כיבוש טאיוואן על ידה, יחסיה הכלכליים והדיפלומטיים עם המערב עשויים לחזור למצב הקודם לפלישה, אזי מערב הנחוש להפוך את המלחמה באוקראינה לתבוסה רוסית מובהקת עשויה לגרום לסין לחשוב פעם נוספת, גם אם התגובה המערבית לפלישה לטאיוואן אינה צפויה להיות צבאית.

פרופ’ ענבר צודק שהלחימה באוקראינה גורמת למערב לרוקן חלק ממחסני התחמושת שלו, כך שהמערב אינו מוכן להילחם במלחמה כוללת נכון לעכשיו, אך זה חלב שנשפך.  הגבלת זרם התחמושת לאוקראינה כיום, לאחר עשרה חודשי לחימה שוטפת, לא תשקם את יכולת המערב להילחם במלחמה גדולה בעתיד הקרוב. אחת התובנות העולות ממלחמת אוקראינה היא שהמערב לא היה מוכן למלחמה כזאת גם לפני עשרה חודשים.  ללא המלחמה באוקראינה, המערב לא היה מבין את מצבו האמיתי ומתחיל בתהליך כולל של חימוש מחדש.  נכון להיום התהליך חלקי ומקרטע, אך דרישותיו ברורות יותר.

סין עומדת בפני בחירה.  הסיכוי הטוב ביותר לניצחון צבאי נגד טאיוואן יבוא אם תנסה לפלוש במרוצת 2023.  ייתכן וב-2024 יהיה כבר מאוחר מדי, מכיוון וטאיוואן תהיה חמושה לפי הסטנדרט של המלחמה באוקראינה.  אך ההיסטוריה של 2022 מספקת לסין אזהרה:  אל יתהלל חוגר כמפתח, מלחמה יכולה להיראות כדבר בטוח, טרם יזמו אותה בפועל.  גם ניצחון צבאי אינו בהכרח סוף העניין, אלא רק התחלתו.  קשה להחליט מהי הדרך הבטוחה יותר:  לתקוף ב-2023, או להזניח את רעיון התקיפה כעסק ביש.  כפי שסין הוכיחה לא מזמן, עם התפנית החדה שעשתה סביב מדיניות הבידודים בגין קורונה, היא מסוגלת לבצע סיבוב פרסה במדיניות אם היא משתכנעת כי המדיניות הישנה חסרת תוחלת.

1. מסקנות.

מכל הסיבות שהוזכרו לעיל מסקנתנו היא שאין למערב סיבה טובה להתקפל בפני התוקפנות הרוסית, או להכריח את האוקראינים להפסיק את הלחימה, עד שישיגו את מטרתם המוצהרת של הדיפת רוסיה בחזרה לגבולות 2014.