בואו נדבר על מה שאף אחד לא מדבר עליו בבחירות הללו. באמצע שנות ה-90 היהודים היוו 81% מאוכלוסיית ישראל ואילו כיום היהודים מהווים מעט פחות מ-74%. הסכנה בשחיקה של הרוב היהודי לא תתממש ביום שבו היהודים יהפכו למיעוט בארצם אלא הרבה קודם לכן. מסה קריטית של קבוצות מיעוט שונות מפוררת את הסולידריות החברתית ואת היכולת לארגן את המדינה תחת ערכים ותרבות משותפים. היכולת לצלוח בעיות פנימיות ולהתמודד מול אתגרים חיצוניים, ללא אתוס מכונן משותף רחב, היא נמוכה מאוד. במלאת 125 שנה לקונגרס הציוני הראשון צריך לשוב ולהזהיר עד כמה יקר ערך מה שהשיג העם היהודי ועד כמה צריך לשמור על ההישג הבלתי נתפס הזה.
כדי להבין מה נדרש על מנת לשמור על ישראל כמדינת לאום ראשית ניזכר מהי מדינה. מקובל להגדיר מדינה כגוף מארגן הכולל שטח, אוכלוסייה, שלטון, ריבונות, עצמאות והכרה בין-לאומית. בבחירות הללו, כבכל בחירות, הציבור הישראלי מוצף במסרים שונים על המדיניות הרצויה בכל אחד ממאפייניה של המדינה. המפלגות מנהלות קמפיינים על היחס לשטחה של מדינת ישראל, בין אם ביהודה ושומרון ובין אם בגבול הימי הצפוני, על יוקר המחיה ושאלות כלכליות, על רפורמות משטריות, על רפורמות במערכת המשפט, על חיזוק הריבונות וכן בנוגע ליחסים הבין-לאומיים של ישראל מול ארה”ב, רוסיה, איראן ועוד. אך על דבר אחד אף אחד לא מדבר – המדיניות ביחס לאוכלוסיית ישראל, כלומר מדיניות ההגירה.
מדיניות ההגירה אינה נוגעת רק לטיפול, החשוב, בבעיית השוהים הבלתי חוקיים, המסתננים, העובדים הזרים הבלתי חוקיים או התיירים שנשארים כדי לעבוד ולהשתקע. אכן, אלו בעיות חמורות שבחלקן נובעות מכשלים ברשות המבצעת ובחלקן סיכול ממוקד של מערכת המשפט. אך מדיניות ההגירה של ישראל דורשת מבט כולל ורחב לאור המטרה – שימור מדינת ישראל כמדינת הלאום של העם היהודי.
מבט הוליסטי זה משתקף במדיניות השבות של ישראל. מדיניות השבות מגדירה בפני מי שערי ישראל פתוחים ומאידך היא, ממילא, גם קובעת בפני מי הם נעולים. כבר בקונגרס הציוני הראשון נקבע כי: “מטרת הציונות היא ליצור לעם היהודי בית ונחלה בארץ ישראל”. עם הקמת המדינה ההחלטה החוקית הראשונה הייתה ביטול “הספר הלבן” ומיד עם תום מלחמת העצמאות נחקק חוק השבות. אלא שעקרונות חשובים אלו נקבעו בשעה שאיש לא שיער שמדינת ישראל תהפוך למוקד משיכה של הגירה כלכלית. הלמ”ס מחלק במחקריו את אוכלוסיית ישראל ל”יהודים”, “ערבים”, ו”אחרים” – כלומר כל מי שאינו יהודי ואינו ערבי. היום, כך על פי הלמ”ס, קבוצת ה”לא יהודים שאינם ערבים”, היא הקבוצה שצומחת בקצב המהיר בישראל ביחס לקבוצות האחרות. תרומה משמעותית לגידול זה נובעת מעליית דור שלישי ורביעי ליהודים, מנהלים מרחיבים של משרד הפנים ומהתאזרחות זרים. מה שהיה נכון בקום המדינה, ובסמיכות לשואה, לא בטוח שנכון היום עבור מדינה עם כלכלה משגשגת וריבוי טבעי מהגבוהים במערב. לפיכך ייתכן ויש מקום לבחינה מחודשת של המדיניות במבט צופה פני עתיד. תהא המסקנה אשר תהא, העלייה, כתופעה, לא משפרת את מצבם הדמוגרפי של היהודים בארץ ישראל. זהו אבסורד. ראוי שנבחרי הציבור יהיו מודעים לאבסורד זה ויציעו פתרונות.
תופעות רבות, שונות מאוד אלו מאלו, תורמות כאמור לשחיקת הרוב היהודי וצריך לתת את הדעת לכל אחת בנפרד. אך קשה לייצר מענה למצב מורכז זה כאשר במדיניות הממשלתית שורר כאוס. המדיניות לא מעוצבת בצורה מקיפה ומרוכזת ויש ביזור סמכויות מוגזם. יד ימין לא יודעת מה יד שמאל עושה ולעתים זו מכה את זו. משרד העלייה פעל על מנת להעלות קבוצות שאינן זכאיות על פי חוק השבות, המדינה לא העבירה לגבייה הוצאות משפט בתחום ההגירה, משרד הבריאות קידם מדיניות ביטוחים לשוהים בלתי חוקיים בניגוד לעמדת משרד הפנים, משרד הרווחה הקצה משאבים לאנשים שמשטרת ישראל בכלל התבקשה להרחיק מישראל, משרד החוץ עיכב החלטות של משרד הפנים בתחום הכניסה לישראל, עיריות הפנו משאבים לאוכלוסיות שהמדינה משקיעה משאבים על מנת לתמרץ את עזיבתם – כל אלו רק מהתקופה האחרונה.
אם רוצים לנווט ספינה צריך מנגנון היגוי וקברניט. יש צורך במבט הוליסטי וסמכויות על מנת לעצב מדיניות ממשלתית אפקטיבית. לצרוך כך יש לפצל ממשרד הפנים, הגדוש בתחומי אחריות אחרים שגוזלים את משאבי השר, את תחום האוכלוסין וההגירה ולהעניק לו סמכויות רחבות ומקיפות בכל פעולה ממשלתית לשאלות אוכלוסין והגירה. האחריות שתוטל על שר ההגירה תהיה כבדה – לוודא שישראל תישאר מדינת הלאום של העם היהודי. עצם ההגדרה הזו של המשימה שתוטל עליו חשובה. יהיה זה סימן שישראל מבינה את אתגרי המחר כבר היום. אסור שהחזון של “מדינת היהודים” יישחק לכדי “מדינה עם רוב לא ערבי”. אך ראשית, עלינו לדבר על זה. כן, גם בבחירות.
מאמר זה התפרסם בהבדלים קלים במקור ראשון
