קול משק כנפי ההיסטוריה עובר לרוב מעל ראשינו ברעש גדול. אך יש עתים נדירות, שבהן ההיסטוריה חולפת לה בקול דממה דקה. כך היה בבוקרו של יום שני, 26 לחודש מאי 2014, עת התרחש בירושלים אירוע בעל ממדים היסטוריים. מערכות התקשורת והפוליטיקה הישראליות, המותשות מענייני דיומא בוערים, לא השכילו לעצור, להביט ולהתפעם. היה זה ביקורו של האפיפיור פרנציסקוס בהר הרצל והנחת זר על קברו של חוזה מדינת היהודים. 15 הדקות שסימלו מהפך ביחסי הכנסייה הקתולית והעם היהודי, לא נצרבו בתודעה הקולקטיבית הישראלית. ה”דחוף” שוב תפס את מקומו של ה”חשוב”. שכן ביקורו בן 28 השעות של האפיפיור פרנציסקוס סוקר בתקשורת המקומית יותר כביקור של כוכב רוק בארצנו, מאשר ככזה של מנהיג לכ־1.2 מיליארד קתולים. ביקור של אפיפיור בארץ הקודש מתוכנן לפרטי פרטים, כאשר כל דקה, כל אמירה וכל לחיצת יד מתוזמנות ומתוסרטות מראש. לכן הייתה זו אמורה להיות חדשה מרעישה שפרנציסקוס ביקש להניח זר על קברו של בנימין זאב הרצל, הוגה רעיון מדינת היהודים. בפרספקטיבה היסטורית, מימוש רצונו של האפיפיור להגיע לקברו של הרצל היה צריך להיות שיאו של הביקור מנקודת מבט ישראלית־יהודית. הקתולים עוצרים נשימתם למראה האפיפיור מבקר בכנסיית הקבר, היהודים אמורים היו לנצור לעד את תמונתו בקבר האחר, זה שעל ההר הנושא את שם חוזה המדינה. לאירוע קצר זה יש משמעות דרמטית הרבה יותר מביקורו של האב הקדוש ביד ושם, באנדרטת נפגעי הטרור, או להבדיל – מביקורו בגדר ההפרדה. כל אלה זכו לאזכורים רבים, לפרשנויות ולפולמוס. הביקור בהר הרצל נמשך כ־15 דקות בלבד, אך הן היו 15 דקות בעלות משקל מדיני מהותי לישראל, משמעות תאולוגית עמוקה לעם היהודי ומשמעות סמלית היסטורית בכל הקשור להרצל עצמו. ב־25 בינואר 1904 ניסה הרצל לבקש את תמיכת האפיפיור פיוס העשירי בתנועה הציונית. כך הוא כתב ביומנו: “הרציתי בקצרה על מבוקשי. אך הוא )פיוס( ענה: לא. אין אנו יכולים להמליץ על תנועה זו… כראש הכנסייה, איני יכול לומר דבר אחר. היהודים לא הכירו באותו האיש )ישו(, ולכן אין אנו יכולים להכיר בעם היהודי…”.הרצל היה, כלשון האמרה, “מתהפך בקברו” אם היה יודע שכעבור 110 שנים יעלה יורשו בתפקיד של פיוס למצבתו, להניח זר כה סמלי ומשמעותי. הצדק ההיסטורי והפואטי, גם אם מתמהמה, בוא יבוא.  אקט הביקור בקבר הרצל לא רק מתקן עוול היסטורי אישי. יש בו אמירה דרמטית וחד־משמעית, שעיקרה הכרה מדינית של הכנסייה הקתולית בזכותו של העם היהודי להגדרה עצמית ולמימושה באדמת ארץ הקודש; והכרה בישראל כמדינת הלאום של העם היהודי, במתכונת חזונו של בנימין זאב הרצל. ההכרה המדינית הזו שזורה בהכרה תאולוגית חשובה לא פחות של ראש הכנסייה הקתולית בזכותם של היהודים למדינה, בהיותם עם ולא רק דת. זרו של פרנציסקוס העצים והיווה ביטוי מוחשי לשינוי התאולוגי שעבר על הכנסייה מאז תחילת המאה ה־20. מאה שהחלה כאמור בסירוב להכיר ביהודים כעם הזכאי למדינה, אלא אך ורק כקהילה דתית. השינוי החל בהכרזה הכנסייתית באמצע שנות ה־60, המסירה מהיהודים את האשמה במותו של ישו; המשיך לאחר מכן, ב”חוזה” בין ישראל לוותיקן, המסדיר יחסים דיפלומטיים; והגיע לשיאו בהכרה ובהוקרה את חזונו של הרצל. לסמלים ומחוות, לפעמים, יש עוצמה היסטורית חזקה יותר מכל מסמך. אל מול סירובה של ההנהגה הפלסטינית אפילו לדון בעצם הכרה במדינת הלאום של העם היהודי; אל מול פקפוק של אלה מבית בצדקת הדרך ההרצליינית; אל מול אנטישמיות המרימה ראשה במסווה של אנטי־ישראליות המנסה לשלול את זכותו של העם היהודי למדינה משלו; אל מול כל אלה בא הזר של פרנציסקוס ואמר את דברו לשר ההיסטוריה. היה זה זר ומחווה, לא רק בשמו של האפיפיור אלא בשמה של שישית מאוכלוסיית העולם. לכאורה: צעד קטן לאפיפיור, אך צעד גדול לישראל.   המאמר התפרסם לראשונה במגזין ליברל