לפני כ־50 שנה הוכיח צוות חוקרים אמריקאי מאוניברסיטת מישיגן בספר האלמותי “הבוחר האמריקאי” כי זיקותיהם הפוליטיות של בני אדם קובעות בדרך כלל את עמדותיהם. זאת בניגוד לאמונה המקובלת כי העמדות הן הקובעות את הזיקה הפוליטית. הטענה הולידה פלוגתא חריפה.
נזכרתי במחלוקת הזו נוכח התגובות הקיצוניות המנוגדות בעניין התיקונים לחוק העמותות שמציעה שרת המשפטים איילת שקד, שיובא היום לאישור הכנסת. מתנגדי ההצעה מתארים אותה כמסמך אנטי־דמוקרטי, ואילו תומכיה גומרים עליה את ההלל ומאשימים את העמותות הנוגעות בדבר בהרמת יד על עצם קיומה של המדינה.
זיקתם הפוליטית של המתנגדים והתומכים אינה מוטלת בספק, אך ההתבטאויות הקיצוניות משני צדי המתרס מספקות להבנתי הוכחה נוספת לטענת חוקרי אוניברסיטת מישיגן. לפי החוק המקורי, “חוק חובת גילוי לגבי מי שנתמך על ידי ישות מדינית זרה, התשע”א־2011”, מחויבים מקבלי תמיכות מישויות זרות לדווח על כך לרשם העמותות או לרשם ההקדשים. בדו”ח יש לציין בין השאר את ההתחייבויות שנתן הנתמך לישות המדינית הזרה בנוגע לתרומה. עניין זה מתברר כנחוץ ביותר נוכח טענות שהושמעו לאחרונה על תנאי תורמים, שגררו לכאורה לא רק פברוקים של פשעים מדומים שביצעו חיילי צה”ל אלא כנראה גם עינויים והוצאות להורג של חפים מפשע בידי הרשות הפלסטינית. אם הטענות הללו מופרכות, העמותות צריכות להיות מעוניינות בגילוי האמת לגבי תנאי התורמים שלהן.
עיקרו של התיקון המוצע עתה היא כי “נתמך שעיקר מימונו מתרומות של ישות מדינית זרה יציין זאת באופן בולט”. אלה שרוב תקציבם בא מישויות זרות חייבים לציין זאת בפרסומים ובדו”חות המופצים לעיון לציבור ובפנייה בכתב לעובדי או נבחרי ציבור. כמו כן עליו לציין מיהן הישויות. השאלה הניצבת בפנינו היא האם מדובר ב”תיוג” (labeling) של נתמכי הישויות הזרות או ב”שקיפות” (transparency) של מקורותיהם. לו היה מדובר בתיוג משפיל של נתמכים מהסוג המדובר, אפשר היה להבין את ההתנגדות. עם זאת, יש לזכור שאפילו בארה”ב עמותות או יחידים מסוג זה מוגדרים בחוק זה שנים רבות בתואר המפוקפק “סוכנים זרים” (foreign agents). העובדה שהחוק האמריקאי בעניין זה דרקוני ומתייג שבעתיים, לא מנעה תהייה אמריקאית לעניין המהות הדמוקרטית של החוק הישראלי. אכן, דוגמה מאלפת לשימוש בסטנדרטים כפולים.
באשר לשקיפות, אין כאן שינוי של ממש אלא באלמנט הפומביות. כידוע, אנו מוצפים בפרסומים על מקורותיהם הכספיים של עמותות ויחידים בימין ובשמאל, אך השינוי המוצע בחוק מחלץ אותנו מהצורך לפשפש בדוחות מטעמם של מתנגדי העמותות או במסמכים המופקדים אצל רשם ההקדשים.
הדרישה “לפרסם באופן בולט” שוזפת את מקורות המימון לעין כל. דומה שחשיפת מקורות עצמית של הנתמכים צריכה להיות עדיפה בעיניהם על חשיפה על ידי המתנגדים לפעולתם. ואכן, בכל ההתבטאויות המוכרות לי של אנשי העמותות הנוגעות בדבר לא נכללה חרטה או בושה במקורות המימון. להפך, לעיתים קרובות מציינים בגאוווה רבה את תמיכת הישויות הזרות “הנאורות”. הייתכן שיש ניגוד בין הגאווה המופגנת לבין תחושת מבוכה המסתתרת בחדרי לב?
המאמר פורסם לראשונה בידיעות אחרונות
