פוליטיקאים, ארגוני המורים, אושיות הרשת – כולם באותו צד, כולם מדקלמים את המנטרה: "שכר המורים נמוך מדי". פוסטים ברשתות משווים את שכר המורים המתחילים לשכרם של מנהלי משמרות במקדונלד'ס ושליחים בוולט. מנטרות נוספות בסדרה כוללות את "מעמד המורה", "כבוד", "הוגנות", אבל מנטרות אינן תחליף לחשיבה רציונלית, לא אצל נבחרי הציבור ולא אצל האזרחים.
תרבות ה"מגיע לי" היא דו־כיוונית. אם המורים מושווים לשליחי וולט ולמנהלי משמרת במקדונלד'ס, ראוי גם לבחון את התמורה שהמורים ומערכת החינוך מעניקים לנו. שליח וולט נמדד בכמות המשלוחים ובמהירות שבה הם מבוצעים, מנהלי משמרות במקדונלד'ס נמדדים באיכות המזון ובניקיון המסעדה. אם הלקוחות מתלוננים, אז אותו מנהל משמרת או שליח יינזפו או יפוטרו. במערכת החינוך, בניגוד למקדונלד'ס, מנגנון המדידה אינו קיים, אין בקרת איכות, אין תמריצים, אין יעדים ואין פיטורים.
בעוד במגזר הפרטי, החברות ועובדיהן פועלות תוך בקרה מתמדת על ידי הלקוחות שלהן – מערכת החינוך אינה מבוקרת כלל. לתלמידים ולהורים אין קול במערכת, והתמורה שמורי ישראל מעניקים לעם אינה עומדת למבחן אמיתי.
אנחנו צריכים להסתכל על המורים כנותני שירות לאנשים החשובים במדינה: ילדינו. המורים גם אחראים למשאב הכלכלי החשוב ביותר במדינה: איכות כוח האדם העתידי. דיוני שכר המורים צריכים קודם כל להתחיל מהשאלה אם תלמידי ישראל מקבלים חינוך ראוי, ולא אם "מגיע למורים". הציבור חייב לשנות פאזה. מערכת החינוך לא נועדה להעניק שכר למורים, שכר המורים אינו קצבה אלא שכר תמורת שירות. כפי שאנחנו מודדים את מערכת הביטחון או מערכת הבריאות לפי השירות שהמערכת מעניקה לנו ולא לפי תחושת הזכאות הפנימית של משתתפיה, כך אנחנו צריכים לנהוג עם מערכת החינוך.
משבר שכר המורים הוא הזדמנות לבדוק: האם אנחנו מקבלים תמורה לכסף הציבורי העצום שמושקע במערכת? תקציב החינוך עלה ביותר מפי שלושה מאז שאני סיימתי תיכון, לפני 22 שנה, קצב גדול בהרבה מקצב גידול האוכלוסייה. האם איכות החינוך השתפרה? התשובה היא לא. הביצועים של תלמידי ישראל נותרו עלובים ביחס למערב, כישורי העבודה נותרו נמוכים. פריון העבודה הנמוך בישראל הוא תוצאה ישירה של נחשלות מערכת החינוך. העלות של הפריון הנמוך למשק גבוהה בהרבה מהעלות הישירה של מערכת החינוך.
אם מדינת ישראל היתה תאגיד עסקי, ההחלטה הראשונה של המנכ"ל היתה לסגור את מחלק ההדרכה הפנימית ולהפעיל אותה מחדש, אף אחד לא היה מעז לדבר על "שכר נמוך מדי".
כמו במערכת הביטחון ובמערכת הבריאות, גם במערכת החינוך ישנם שני מעמדות. למרות ניסיון ארגוני המורים להציג את כלל המורים כמקשה אחת, מדובר בשתי אוכלוסיות שונות. בצה"ל יש אנשי הקבע הוותיקים בעלי הפנסיות התקציביות וחיילי חובה, והרופאים הוותיקים השולטים בהסתדרות הרפואית בישראל שולחים את המתמחים הצעירים לחזית הרפואית בעודם לוקחים את החלק העיקרי בעוגת השכר. כך גם המורים הוותיקים בישראל שולחים מורים צעירים עם תלושים זעומים להילחם על תוספות של אלפי שקלים לוותיקים.
התפיסה המעמדית ועקרון הוותק הם שורש הבעיה של מערכת החינוך הישראלית. פערי השכר בין מורים צעירים וחרוצים למורים ותיקים ועייפים רק גדלו בעשור האחרון. וכשוותק הוא הפרמטר היחיד, אין פלא שהביצועים עלובים.
רק לאחר שהמדינה תבצע רפורמות משמעותיות באיכות ההוראה, תעניק אוטונומיות ניהוליות, תתמקד בהצטיינות במקום בוותק, תאפשר להפריש מורים גרועים מהמערכת, תפתח את אזורי הרישום ותאפשר חופש בחירה להורים, ורק אחרי שתבטיח שתוספות השכר יגיעו רק למורים הצעירים והחרוצים ולא למורים החזקים והמחוברים – יהיה ראוי לדבר על תוספות שכר, כמו במדינה מתוקנת.
