תקציר

מסמך מדיניות זה נהגה ונכתב בזמנים שבהם מגפת הקורונה לא הייתה חלק מחיינו ומושגים כמו “אקספוננציאלית” ו”חקירה אפידמיולוגית” לא היו מוּכרים לרוב אזרחי העולם. בעת כתיבת שורות אלה, המושגים הללו שגורים בפי כול, והעולם כולו מצוי בעיצומו של אחד מהמשברים הגדולים והמשמעותיים שידעה האנושות. אולם דווקא בזמנים אלה, כשמציאות החיים בצל הנגיף טופחת על פנינו, הולך ומתברר התפקיד המרכזי שממלאים האזרחים במלחמה במגפה הקשה ובמיתון השלכותיה. במובן זה, מגפת הקורונה חשפה ואף הוכיחה תובנה שהייתה ידועה ליודעי ח”ן: שיתוף בעלי עניין בתהליכי קבלת החלטות והעמקת חלקם של האזרחים בתהליכי עיצוב מדיניות ובמימושה הם כלים רבי חשיבות בטיוב המדיניות ובהצלחתה. כשבמדיניות בריאות עסקינן – וזו נוגעת כמעט לכל היבט הקשור באורחות חייו והרגליו של הפרט – הדברים מקבלים משנה תוקף, ובפרט בעיתות חירום כגון זו שאנו חווים כעת. במלחמה בקורונה ציבור האזרחים איננו רק צרכן פסיבי של מידע חיוני, אלא שחקן משמעותי ומשפיע במלחמת המניעה וההתמודדות עם המגפה, במניעת קריסתן של מערכות הבריאות ובהגנה וטיפול בקבוצות סיכון באוכלוסייה.

ניהול המגפה והשגת שליטה על היקפי התחלואה וההדבקות מחייב שיתוף פעולה רחב של האזרחים והישמעות להוראות רשויות הבריאות. התברר כי פלטפורמות למסירת מידע דו־כיווני (מהרשויות לאזרחים ומהאזרחים לרשויות) ותהליכי יידוע והיוועצות המוניים הכוללים יקוף והנגשה של מידע ונתונים הם אמצעים חיוניים להעברת מידע אמין ומציל חיים, להורדת מפלס החרדה, לחיזוק אמון הציבור בהנחיות ולהתמודדות עם היקפים רחבים ומסוכנים של מידע כוזב ומטעה. יתר על כן, הניסיון הגלובלי מלמד כי רשויות הבריאות ברחבי העולם מנהלות את המאבק בנגיף בעזרת ציבור בעלי העניין הרלוונטיים – מומחים, ארגוני חברה אזרחית והאזרחים עצמם.

שורות אלה נכתבות שעה שמתבררים ההיקפים המתעצמים של התחלואה בנגיף ומדינת ישראל נמצאת בעיצומו של “הגל השני” של המגפה. הנתונים העכשוויים מסמנים אופק קודר, מצביעים על עלייה תלולה בשיעור החולים הקשים ומזהירים מפני קריסה של בתי החולים והצוותים המטפלים. מסתמן כי מציאות זו היא תוצר ישיר של מדיניות החזרה לשגרה שבה נקטה מדינת ישראל. אופן היציאה מהסגר ההדוק והחזרה הכמעט מלאה לשגרת עסקים, עבודה ולימודים היו ועודם גורמים מכריעים ביכולת השליטה על הנגיף. עם זאת, ובהשוואה למדינות אחרות שנקטו במדיניות של חזרה לשגרת חיים בצל הקורונה, מדינת ישראל סובלת מנחיתות ניכרת בשליטתה על המגפה. בניגוד לתנאי “הגל הראשון” של המגפה, ניכרת התרופפות במשמעת הציבורית להנחיות רשויות הבריאות וירידה בנכונות להיענות לחובת הבידוד, להוראות הריחוק החברתי ולחובת עטיית המסכה במרחבים הציבוריים. תגובה אזרחית זו מיוחסת למשבר אמון חריף של הציבור ברשויות ובהנחיותיהן, ולחוסר שביעות רצון מההנהגה וממנהלי המשבר. משבר האמון צמח על רקע ביקורות קשות על ניהול לקוי של המשבר המאופיין בתהליכי קבלת החלטות מוטֵי אינטרסים ולא עקביים והיעדרם של תהליכי מדידה והפקת לקחים. אחת מהביקורות הקשות ביותר שנשמעו נגעה לעובדה כי ניהול משבר הקורונה
נעשה בחוסר שקיפות והעדר נגישות למידע ולנתונים, בהנחיות סותרות המנוסחות באיחור ומחוסרות עקביות, בתהליכי הסברה לקויים ובלתי מותאמים לקהילות המגוונות המרכיבות את החברה הישראלית, בהיעדרם של תהליכי הערכה והפקת לקחים מספקים ומבוססי נתונים, ובתהליכי קבלת החלטות המנותקים מהשטח וממי
שעתיד ליישמן. על יסוד תנאים אלה, צמחו כמעט ללא מפריע תאוריות קונספירטיביות המכחישות את מציאות הקורונה ומשמשות מצע נוח להפרת ההנחיות. במובן זה, המקרה הישראלי הוא הוכחה מכרעת לחשיבות אמון
הציבור ברשויות השלטון ובמקבלי ההחלטות. ב”גל הראשון” של הקורונה הייתה ישראל אחת מהמדינות המצליחות ביותר בהתמודדות עם הנגיף, אך ב”גל השני” התדרדרה במהירות למקום מסוכן למדי ונחשבת מדינה “מוכת קורונה”. כעת ברור יותר מתמיד כי הריחוק של מקבלי ההחלטות מציבור האזרחים אינו עניין של מה בכך וכי המאבק בקורונה אינו מסתכם בהרחבת מערך הבדיקות והחקירות האפידמיולוגיות, במרוץ למציאת חיסון או להגדלת מספר מכונות ההנשמה, אלא ברתימה של הציבור לקיים את הנחיות הריחוק החברתי והוראות הבידוד. נטייה זו חייבת להתבסס על פתח דבר תחושת אמון ואחריות משותפת, וזו לא תושג במלואה באמצעות הגברת מערכת האכיפה ואפילו לא בשימוש במערכות לאיכון סלולרי. כדי להגדיל את נטיית הציבור לפעול על פי ההנחיות ולקיים את הוראות הרשויות יש לפעול לביסוס מחודש של אמון הציבור במקבלי ההחלטות, ביסוס זה דורש קידום ערכים של שקיפות ותהליכי הסברה יעילים המותאמים לקהילה, הנגשה מלאה של מידע ונתונים והעמקת מעורבותם של הציבור ושל מומחים בניסוח המדיניות ובקביעת כלליה. מידה גבוהה של אמון דרושה לא רק כדי לרתום את הציבור להיענות להנחיות הרשויות, אלא גם כדי
להשיג את תמיכתו בתוכניות כלכליות וחברתיות הנחוצות להבראת המשק ולצליחת אחד מהמשברים הקשים שידעה מדינת ישראל ואף האנושות כולה. יתר על כן, אי־חשיפת מידע ונתונים רלוונטיים לא רק פוגעת באמון הציבור ובאפשרות לרתום את האזרחים לשיתוף פעולה עם המדיניות וההנחיות, אלא מסכלים כל אפשרות לתהליכי מדידה, הערכה והפקת לקחים הנחוצים כל כך לטיוב מדיניות בתנאים של חוסר וודאות מהסוג שהקורונה יצרה. חוסר הנגישות של מוסדות אקדמיים, מכוני מחקר וארגוני חברה אזרחית לנתונים ולידע רלוונטי פוגע ביכולת להעריך את איכות התהליכים ואת מידת תרומתם ומונע תהליכי למידה והפקת לקחים נדרשים. למעשה, נטען כי אפילו אפידמיולוגים לא שותפו בתהליכי גיבוש המדיניות ולא נחשפו למידע שעליו התבססה, ובכלל זה כיצד ועל בסיס אילו נתונים הוחלט על הטלת סגרים, מהם נתוני התחלואה הצפויים ומהן
חלופות המדיניות שנשקלו טרם קבלת החלטות מרחיקות לכת כגון סגירת אזורי מסחר ומוסדות ופתיחה מחודשת שלהם.

נוכח התחזיות המנבאות התמודדות ארוכת טווח עם המגפה, על השלכותיה המכריעות על כל תחומי החיים, נחיצות שיתוף הפעולה של הציבור ומעורבותו בנעשה רק תלך ותתעצם ועימה גם הצורך בשכלול כלי השיתוף ובהעמקת התהליכים הקיימים. במובן זה, מסמך זה ומקרי הבוחן המוצגים בו הם כלי חשוב ללמידה ולהפקת
הלקחים הנדרשים להובלת תהליכים משתפים שתכליתם התמודדות עם המשבר הנוכחי ועם האתגרים העתידיים. חלקו הראשון של המסמך יוקדש לסקירת דוגמאות ומקרי בוחן מרחבי העולם לתהליכי יידוע, ושיתוף אזרחים שנקטו מדינות בתקופת משבר הקורונה, וינסה לעמוד על מידת תרומתם ולקחיהם. חלקו השני של המסמך, כולל סקירה ודיון מקיפים לתהליכי שיתוף ציבור במדיניות בריאות לפני משבר הקורונה בזמנים של אתגרי בריאות שונים שעימם התמודדה האנושות.