את הילקוט והמחברות שקנו השנה ילדי ישראל הם אולי יצטרכו לאפסן בארון, ותחתיו יידרשו לפתוח את המחשב הנייד. שנת הלימודים הקרובה צפויה להיות מאתגרת במיוחד, והחששות הרגילים של הורים שילדיהם עולים לכיתה א’, מתחילים את חטיבת הביניים, או, כמו בתה בת השלוש של כותבת שורות אלה, נכנסים לראשונה לגן עירייה – מועצמים השנה פי כמה. את מתווה ההפעלה של מערכת החינוך בשגרת הקורונה פרסם משרד החינוך רק לפני שבועות בודדים, וכבר מסתמנים בו שינויים. המתווה הנוכחי טרם אושר בממשלה, ובמקרה של סגר כלל ארצי לתקופת החגים – מערכת החינוך תושבת כליל שנית.
ימים ספורים לפני פתיחת שנת הלימודים, ולהורים לא ברור עדיין כיצד תיראה. במעטה של חוסר ודאות, חששות מהתפרצות מחודשת, וניסיון ללמד את ילדי ישראל דבר מה בכל זאת, מנסים במשרד החינוך לייצר מערכת מתפקדת בתוך כאוס מוחלט. על המתווה ופרטיו עמלים בלי סוף וללא לאות, אבל אין תשובות לכל השאלות, ואולי גם לא תהיינה. עם זאת, ייתכן שישנם מספר צעדים, שיוכלו לסייע למערכת החינוך לצלוח את המשבר הזה. כחוקרת מדיניות חינוך בפורום קהלת, הרשו לי להתיימר לנסח מספר קווים מנחים להפעלתה בשנה המורכבת הזאת. אם יאמצו חלק מהכללים הללו גם באורח קבע, ייתכן שנראה מהפכה חינוכית אדירה עולה מהמשבר הנוכחי.
בכל תרחיש של ניהול מערכת החינוך בשנה הקרובה, חלקים ניכרים ממנה יתקיימו באמצעים מקוונים. על פי מתווה משרד החינוך, רק גני הילדים צפויים לפעול שישה ימים בשבוע. תלמידי כיתות א’ עד ד’ ילמדו חמישה ימים בשבוע בבית הספר, וכל התלמידים מכיתה ה’ ועד י”ב ילמדו יומיים בשבוע בבית הספר, בקבוצות של 18 תלמידים – ובשאר הזמן בלמידה מרחוק. במקרה של התפרצות מקומית או סגר כלל ארצי – תעבור כל המערכת ללמידה מקוונת.
התרחיש הזה נועד לאפשר, במגבלות הקיימות, הפעלה בטוחה של מערכת החינוך. אבל ללמידה מרחוק יש מחירים אדירים. הניסיון הקודם של למידה מקוונת הסתיים בכישלון. המערכת לא הייתה ערוכה לכך, והדבר גרם לפערים לימודיים בקרב ילדים רבים – ועלול להגדיל את הפערים בין אוכלוסיות חזקות וחלשות.
בבתים רבים לא קיימת תשתית מתאימה ללמידה מרחוק. דו”ח של הכלכלנית הראשית במשרד האוצר הראה כי כ־20 אחוזים מהתלמידים בישראל מתגוררים במשקי בית ללא מחשב, ול־27 אחוזים אין בבית חיבור לאינטרנט. אבל גם לאלה שיש בביתם מחשב אין בהכרח פינה שקטה ללמוד בה, אם הבית קטן ויש בו כמה ילדים שכולם צריכים ללמוד באותו הזמן. בנק ישראל העריך כי רק ל־60 אחוזים ממשקי הבית יש נגישות גבוהה לתשתית המאפשרת למידה מרחוק, כולל מחשב זמין, חיבור אינטרנט ופינה מתאימה ללמידה. הנגישות למחשב זמין ולחיבור לאינטרנט נמוכה במיוחד בקרב תלמידים ערבים וחרדים. רק לכ־14 אחוז ממשקי הבית החרדיים וכ־27 אחוזים ממשקי הבית הערביים ישנה נגישות גבוהה לתשתית המאפשרת למידה מרחוק. זאת לעומת כ־75 אחוזים ממשקי הבית היהודים שאינם חרדים.
משרד החינוך הכריז על רכש מחשבים שיאפשר למידה מרחוק לכל תלמיד בישראל – בשווי של יותר ממיליארד שקלים, אך הרכש עוד לא יצא לדרך ואינו צפוי להתבצע בטרם תתחיל שנת הלימודים. עם זאת, חוסר במחשבים אינו הבעיה העיקרית של למידה מרחוק. מערכת החינוך בישראל לא התכוננה ללמידה מרחוק ולא הכינה את מוריה ללמידה כזאת. הוראה מקוונת דורשת התאמה של החומר הנלמד למסגרת זו. על פי בנק ישראל, במחצית מבתי הספר לא היה כוח הוראה בעל מיומנות טכנית ופדגוגית מתאימה למעבר ללימוד בהוראה מקוונת, ולא היו להם משאבי תמיכה וסיוע טכני מספקים. רק בשליש מבתי הספר היו תוכניות לשילוב כלים דיגיטליים בהוראה בימים שלפני הקורונה, והיקף ההכשרה והתשתיות בישראל נמוך משמעותית מהממוצע במדינות ה־OECD.
מורים רבים התקשו בשימוש באמצעים טכנולוגיים, ובילו שעות רבות בהתאמת השיעורים לפלטפורמות של למידה מרחוק. חוסר התיאום של משרד החינוך גרם לכך שנעשה שימוש בפלטפורמות שונות ומרובות – והתלמידים התקשו לעקוב אחרי שלל המשימות והשיעורים. התלמידים הצעירים התקשו ללמוד דרך המחשב ונזקקו לתיווך הוריהם, מה שהכריח גם את ההורים לתפקד כמורים, במקביל לעבודה מהבית בחלק גדול של המקרים. מעבר נרחב להוראה מקוונת עלול לפגוע בתלמידים וגם בהוריהם, וזהו אחד העניינים הדחופים ביותר לפתרון, עוד לפני שמכריזים על סגר.
זכויות לרשויות המקומיות
הדבר הראשון שמשרד החינוך צריך להבין השנה הוא שלא כל הפתרונות נמצאים אצלו. זהו לקח חשוב, ומוטב שיאמץ אותו בתוכנית עבודה. משרד החינוך הוא ספינת ענק של 2.4 מיליון תלמידים, ואין לו אפשרות לראות את צרכיו המיוחדים של כל תלמיד ותלמיד. משבר הקורונה מחייב פתרונות דיפרנציאליים, מקומיים, גמישים ודינמיים – ואלה מתאפשרים רק ברמת בית הספר והרשות המקומית. ככל שמשרד החינוך ישחרר סמכויות לרשויות המקומיות לנהל את המערכת, כך תתייעל ההתמודדות עם האתגרים.
לזכותו של שר החינוך גלנט ייאמר שהמתווה שהציג מעניק סמכויות פעולה רבות לרשויות המקומיות, ואלה אכן מתגייסות למשימה. הרשויות מיטיבות מהמשרד להכיר את צורכי בתי הספר ואת המשאבים שאפשר להפנות למערכת. במקום להשתעבד ללמידה מרחוק, עיריית חדרה למשל העבירה את כל מערכת החינוך ללמידה מחוץ לכותלי בית הספר: שימוש במבני ציבור כמו מוזיאונים, ספריות, מתנ”סים, פארקים ואפילו חוף הים ישמשו ללמידה. רשויות אחרות הקימו מערכים מקוונים ללמידה מרחוק – קנו מחשבים וטאבלטים לתלמידים שנזקקו לכך, ויצרו הדרכות לצוותי ההוראה. בזמן הסגר הפעילו הרשויות מערכי תמיכה בתלמידים בבידוד, בתלמידי החינוך המיוחד ובתלמידי הגנים.
משרד החינוך צריך, בפשטות, לא להפריע. מערך הפיקוח של המשרד זוכה כבר שנים רבות לתלונות על כי הוא מפריע לתפקוד התקין של בתי הספר, והמנהלים טוענים כי חלק ניכר מזמנם מושקע במילוי דו”חות במקום בניהול הממלכה החינוכית שלהם. משבר הקורונה הפך את המפקחים הרבים במטה ובמחוזות לחסרי מעש – והמערכת רק השתפרה. הדרישות האינסופיות שלהם לשמירה על הסטנדרטים הנוקשים של המשרד בקביעת הרכב הכיתה, השימוש בשעות ההוראה, והניהול היומיומי של בית הספר, פשוט לא היו רלוונטיות בזמן קורונה, שדרש גמישות בהפעלת המערכת. למרבה ההפתעה, מתברר שגמישות היא דבר חיובי כשעוסקים בנפשות רכות – ואולי מוטב כי נשתמש בה דרך קבע, ונמעיט בפיקוח על כל היבטיו.
כחלק מהתרבות הארגונית הריכוזית של משרד החינוך הוא גם לא אוהב שהמנהלים שלו עושים את עבודתם ומנהלים את הנעשה בבית הספר. בימי שגרה משרד החינוך מכתיב למנהלי בתי הספר כמעט כל היבט של ההתנהלות, ובכלל זאת מה יש ללמד כמעט בכל שעה ושעה בכל כיתה וכיתה. ההתנהלות הזאת מקשה על התפקוד הניהולי בכל יום, ובשגרת קורונה היא פשוט לא אפשרית. שר החינוך גלנט כבר הודיע שאחת ממטרותיו המרכזיות היא להגדיל את האוטונומיה והגמישות הניהולית במערכת החינוך. מנהלים צריכים לקבוע בעצמם את מבנה שבוע הלימודים, את הרכב הכיתה, את סידור מערכת השעות ואת התאמת שיטות הלימוד. אבל כדי שתהיה אוטונומיה ניהולית, הם צריכים לקבל שליטה על שני דברים שהופכים כל מנהל למנהל – שליטה בתקציב ושליטה בכוח האדם.
משרד החינוך בישראל אינו מתקצב את בתי הספר שלו בשקלים, אלא בשעות הוראה. כל בית ספר מקבל היקף שעות הוראה לפי מספר הכיתות בתוכו, ועל בסיס פרמטרים נוספים כמו אשכול סוציו־אקונומי ומספר תלמידים בכיתה. אבל במשבר הקורונה אין לבתי הספר מה לעשות עם עוד שעות הוראה; הם ממילא לא יכולים ללמד את השעות האלה בגלל הקפסולות והמחסור בכוח אדם, וחלק גדול משעות ההוראה השנה פשוט הלכו לאיבוד ולא הגיעו אל התלמידים. משרד החינוך צריך להעביר חלק מהתקציב השנתי בשקלים, ולאפשר למנהלי בתי הספר להשתמש בתקציב לפי צרכיו. המנהלים יכולים להשתמש בכסף לקניית טאבלטים לתלמידים, לייצר מערכת הוראה מקוונת, לספק סיוע פדגוגי למורים לבניית שיעורים מקוונים, להעסיק סטודנטים שיסייעו לתלמידים מתקשים, להוציא תלמידים לסיורים מחוץ לכיתה, ועוד אלפי שימושים שאפשריים רק בכסף גמיש. תקציב כזה יסייע בעיקר לבתי ספר מאזורים חלשים, מכיוון שרשויות חזקות ממילא מעניקות תקציב גמיש לבתי הספר בתחומן, אפשרות שלא קיימת לרשויות עניות.
המשרד צריך גם להעניק למנהלים גמישות בהעסקת צוותי ההוראה שלהם. הסכמי השכר הקיבוציים הנוקשים שקובעים את מבנה שבוע העבודה של כל מורה, פשוט לא רלוונטיים בשנה הקרובה. בבתי הספר היסודיים למשל, משרת הוראה כוללת 36 שעות שבועיות לכל היותר, מתוכן 26 שעות פרונטליות, 5 שעות הוראה פרטנית (לתלמידים מתקשים או בקבוצות קטנות) ו־5 שעות שהייה (שעות הכנת שיעורים, בדיקת מבחנים וכו’). בזמן קורונה, במיוחד במקרה של סגר, אין משמעות לשעות פרונטליות – כלל לא ברור ששיעור זום הוא תחליף רלוונטי לשעת הוראה, וגם משך ההכנה של שיעור כזה בעבור המורה ארוך מהכנת שיעור רגיל. אם תהיה למנהלים אפשרות להפעיל גמישות בניהול צוות ההוראה שלו – הוא יוכל לנצל אותו באופן אפקטיבי יותר. מורים המצוינים בשיעורים פרונטליים יכולים להקליט שיעורים כאלה, והם יועברו לשימוש תלמידים רבים. מורים אחרים יכולים ללמד קבוצות קטנות של תלמידים בכיתה בשעות פרטניות, והם יעשו זאת טוב יותר משיעורי זום. מורים אחרים יכולים לנהל פרויקט של תקשוב, בניית מערכי שיעור, או התאמות אחרות הנדרשות בשנה הקרובה.
מותר ללמוד באסרו חג
ברור לכול שמערכת החינוך לא תתנהל בשנה הקרובה על פי לוח השנה הרגיל, ואין שום סיבה שדווקא לוח החופשות יישמר כסדרו. משרד החינוך אינו מוגבל ללוח החופשות המסורתי, והוא קובע אותו מחדש בכל שנה בחוזר מנכ”ל, תוך שמירה על כ־220 ימי למידה בשנה. אבל בשנה הקרובה לא ברור כי אפשר יהיה לקיים 220 ימי למידה, ודאי שלא בכל מקום ואתר. הכול תלוי כמובן בהיקף התחלואה, הבידוד והסגרים, אם יהיו.
המשרד יכול לקבוע כי השנה לא יהיה לוח חופשות אחיד, אלא לוח שייקבע בכל רשות על פי הנסיבות המקומיות, ואפילו ברמת בית הספר על ידי המנהל, על בסיס קווים מנחים שיגדיר המשרד. כדי לעמוד בהיקף ימי הלמידה הנדרשים אפשר לבטל את הלימודים בימי שישי, ולהתאים סוף סוף בין ימי החופשה במערכת החינוך לימי החופשה בשאר המדינה. כך תתאפשרנה חופשות ברמה המשפחתית, והורים לא יצטרכו למצוא פתרונות יקרים בשלל ימי החופשה המיותרים המפוזרים לאורך השנה, כמו ימי אסרו חג, חנוכה, תענית אסתר ודומיהם. הגמשת החופשות תוכל לאפשר חיסכון בתקציב “בית הספר של החופש”, שיכול לשמש לתגבור כוח ההוראה וצמצום מספר התלמידים בקפסולות.
כמובן, חלק גדול מהצעדים שהוזכרו לעיל תלוי במידה רבה בגחמותיה של אישה אחת: יפה בן־דוד. בצעד לא פחות ממדהים הכריזה מזכ”לית הסתדרות המורים על סכסוך עבודה לפני כשבועיים, והיא מאיימת בהשבתת הלימודים אם לא ייענו דרישותיה. אם חשבתם שמדובר בסכסוכי עבודה מהותיים הנוגעים לבטיחות תלמידים או להשכלתם, התכוננו לאכזבה. הנושאים שמטרידים את בן־דוד הם חישוב ימי המחלה של המורים, ודרישה להעניק תוספת לפנסיה התקציבית של מורים בגמלאות. בעלי הזיכרון הארוך אולי יזכרו כי שתי הסוגיות הללו עמדו על הפרק גם לפני פתיחת שנת הלימודים שעברה, וגם אז איימו בהסתדרות המורים בשביתה, וברגע האחרון היא נמנעה עם הסכמה על פתרון. עם זאת, הפתרון שהסכימה עליו בן־דוד אז כנראה לא השביע את רצונה, והיא העלתה את אותם נושאים שוב ובתזמון נוח מבחינתה, בדיוק לפני פתיחת שנת הלימודים.
את טענותיהם של מורים במערכת החינוך בישראל על מעמד המורה המידרדר אנו שומעים כבר שנים רבות. אם הייתה אי פעם הזדמנות למורים להעלות את קרנם בקרב הציבור הרחב, הייתה זו השנה האחרונה. משבר לאומי בקנה מידה כזה כבר מזמן לא ראינו, ולמערכת החינוך הייתה חשיבות גדולה בתוכו – גם היכולת לקיים מערכת מתפקדת לתלמידים והענקת אפשרות לתמוך בהם בתקופה קשה ומלחיצה, וגם שמירה על האפשרות של ההורים לעבוד.
במקום זאת בחרו הארגונים המייצגים של המורים להתעקש על זכויות חוזיות. ההיתלות בכל סעיף קטן בהסכם השכר, משל הייתה זו שנה ככל השנים, חוסר המוכנות לגמישות בניהול המערכת, והסירוב להשלמת ימי לימודים בקיץ – כולל בגני הילדים שבהם נטען, במלוא הרצינות, כי כל הגננות עבדו במשרה מלאה ולימדו מרחוק את כל היקף משרתן. כל אלה אולי היו לפי החוק וההסכמים – אבל לא סייעו לתלמידים לצלוח שנה קשה, לא שיפרו את החינוך, ובוודאי גם לא שיפרו את מעמד המורים. המורים היו יכולים להיות גיבורי המשבר הזה, מי שלקחו אחריות על החינוך ופעלו מעל ומעבר בעבור תלמידיהם, אבל הארגונים שלהם בחרו לעסוק בימי חופשה ובפוליטיקה ארגונית. הסכסוך בין הסתדרות המורים וארגון המורים הפך לתחרות על השאלה “המורים של מי עובדים פחות ומקבלים יותר”, בשעה שבמשק ישנם מאות אלפי הורים שחוששים לפרנסתם. אם גם השנה הקרובה תיראה כך, צפוי לנו כאן דור אבוד של תלמידים שאת פערי ההשכלה שלו נתקשה מאוד להשלים בעתיד. חשוב לדאוג לזכויות המורים, אבל תפקידה של מערכת החינוך צריך להיות דאגה לטובתם של התלמידים והשכלתם. עם פתיחת שנת הלימודים הבאה עלינו לטובה כדאי שגם המשרד וגם ארגוני המורים יזכרו זאת.
