ההתיישבות החקלאית הייתה אחד התנאים להצלחתו של הפרויקט הציוני ולהקמת המדינה, ובצדק הפכה לחלק מהאתוס הלאומי. פרנסיו של המגזר החקלאי ועסקניו מנצלים את העובדה הזאת היטב, וכל הצעה לשינוי המצב הקיים מוצגת ככפירה בעיקר הציוני.
בישראל, נזכיר, ניתנת תמיכה עקיפה גורפת לכל החקלאות הצמחית – בעיקר באמצעות קביעת מכס החוסם יבוא, וסבסוד נדיב של מי ההשקיה; ותמיכה עקיפה לענפי הביצים והחלב באמצעות משטר של מכסות (איסור לייצר ביצים או חלב למי שאין בידו מכסה מטעם המדינה), חסמי יבוא, ופיקוח על המחירים למגַדל ולצרכן. תמיכות אלו, המכונות תמיכות עקיפות, מעניקות יתרונות כלכליים למגדלים באמצעות מניעת תחרות מבית ומחוץ.
בכל העולם המפותח מקובלת תמיכה מדינתית בחקלאות, מטעמים שונים. ישראל יוצאת דופן בכך שרובה המוחלט של התמיכה הוא תמיכה עקיפה. אין מחלוקת כי משטר זה אחראי למחירים גבוהים מאוד של התוצרת החקלאית בישראל – לעומת מדינות אחרות ולעומת הפוטנציאל המקומי. אין גם מחלוקת כי משטר של תמיכה ישירה, כלומר מענק כספי קבוע מטעם הממשלה למגדלים, יעיל שבעתיים. התמיכה העקיפה מושתת – בעיקר – על הצרכן, שנאלץ לשלם מחיר גבוה בשל היעדר תחרות והיעדר תמריצים להתייעלות. הטלת עלות התמיכה על הצרכן היא רגרסיבית – פוגעת יותר בשכבות החלשות, אלו שההוצאה על מזון היא חלק ניכר מתקציבן.
במסגרת הדיון בחקלאות הישראלית, ועל רקע הרפורמה שהוצגה לאחרונה, מוזכרות תדיר כמה הנחות יסוד. נדון בהן בקצרה.
ההנחה החשובה ביותר היא הקשר בין התיישבות חקלאית וריבונות. אף כי אתגר הריבונות השתנה מאז ראשית הציונות, הוא עדיין שריר וקיים. גבולותינו עוברים, במקרים רבים, היכן שעברה המחרשה; וגם היום ניטש מאבק לאומי על השליטה באדמת הארץ. אזורים ריקים מהתיישבות יהודית נשכחים מלב הרשויות, נזנחים בידי כוחות הביטחון, ובמקרים רבים לא נשאר ואקום. כך באזורי הגבול, כך באזורים מסוימים בלב המדינה. נוכחותה של התיישבות יהודית היא תנאי לריבונות ומשילות (אם כי איננה תנאי מספיק, כידוע).
על גבי הנחה זו נחוצות כמה הבחנות. ראשית, אם המטרה היא תפיסת קרקע, יש לבחון מה משיג את המטרה. לול או רפת אינם תופסים קרקע; אלה מפעלים קטנים לייצור מזון. הם אינם “חקלאות” – עבודת שדה – כהוראתו המקורית של המונח. העידוד הניתן דווקא למפעלים אלה איננו מובן לאור האפשרות לעודד מפעלים אחרים, אולי יעילים יותר, או תעסוקה בכלל, כך שאוכלוסייה צעירה וחזקה תימשך אל הפריפריה.
שנית, יש לבחון את הזיקה בין התיישבות וחקלאות. לעיתים העיקר הוא בנוכחות יהודית יציבה באזור מסוים, ולא בתפיסה נרחבת של קרקע. במקרים כאלה די בעידוד קיומם של יישובים יהודיים עם תשתית לתעסוקה, לאו דווקא חקלאיים. שלישית, רצוי לאפיין היכן יש צורך בעידוד התיישבות או תפיסת קרקע, ולמקד את המימון הציבורי בהתאם למטרות. הגנה גורפת על ענף ייצור שלם איננה ממוקדת, ועלותה גבוהה. המסקנה היא שמבחינת עידוד ההתיישבות ושמירה על הריבונות – לתמיכה ישירה יתרונות מובהקים לעומת התמיכה העקיפה. באמצעותה אפשר למקד את הסיוע למטרה ולמקום, להשיג תוצאות בנות־מדידה ולהימנע מעיוותים.
ההנחה השנייה נקראת “ביטחון מזון”: בלי הגנה גורפת על החקלאות בישראל, בעת צרה ומצור תעמוד ישראל בסכנת רעב. זהו מיתוס, שכן כבר היום ישראל נסמכת על יבוא מסיבי של מזון – רוב מכריע של החיטה, הסוכר, התירס, הקפה, האורז ועוד מוצרים רבים. גם מספוא לבהמות ותערובת לעופות מיובאים בחלקם. ארצנו זבת חלב ודבש, ארץ אשר לא נחסר כול בה, אך קטנה מלהזין את אוכלוסייתה בעידן המודרני שלנו. כך שממילא נוסיף להיות תלויים ביבוא של אבות מזון רבים, ואשרינו שכלכלת ישראל אינה נשענת על ענף המזון. מצור ארוך, אם חלילה יבוא, יפגע גם בעתודות הדלק, ואי אפשר יהיה לשנע סחורות. מוטב אפוא לדאוג לביטחון התזונתי דהיום, כלומר נגישות למזון מגוון במחיר סביר לאוכלוסייה, מאשר לנסות – לשווא – להיערך למצבים אפוקליפטיים.
הנחה שלישית היא כי יש ערך עצמי לעבודת האדמה. יש לשמור על המשטר הנוכחי, כך טוענים, אחרת החקלאות בישראל תהפוך למתועשת ונתונה בידי תאגידי ענק, והמשק המשפחתי יאבד מן הנוף. אינני מזלזל בהנחה הסנטימנטלית, גם לי שורשים חקלאיים עמוקים; אין כמו שנת השמיטה כדי להזכיר את חשיבות הקשר שבין אדם ואדמה, בין אומה ומכורתה. מצד שני, אין כמו שנת השמיטה כדי להזכיר שרובנו איננו חיים כחקלאים, וטוב שכך. השאלה היא כמה אנחנו מוכנים לשלם בתמורה לערך הסנטימנטלי שבחקלאות הישנה. כמה מוכנים כלל אזרחי ישראל, צרכני המזון, לשלם בכל חודש לשימורו של מבנה משקי מיושן.
חשיבה מחודשת על הנחות אלו ואחרות הביאה ללידתה של הרפורמה הנוכחית, שעיקרה פתיחת המשק ליבוא וביטול מכסות הייצור. מהלך זה צפוי להביא לירידת מחירים ניכרת, לגיוון ההיצע, למניעת חוסר עונתי ולשיפור האיכות. הוא צפוי גם לייעל ולקדם את החקלאות הישראלית, שתעבור לאפיקים חדשניים יותר ותתמקד ביתרונותיה האיכותיים.
הרפורמה הייתה חסרה כבר בראשיתה, שכן היא השאירה לעת מצוא את הטיפול במשק החלב. היא נשחקה עוד בעת המו”מ בין מפלגות הקואליציה, שחלקן מתיימרות להיות “חברתיות” אך בפועל מחויבות למגזרים שנהנים מן המדיניות הנוכחית. לבסוף היא הוצאה מחוק ההסדרים, וחלקים ממנה עדיין נתונים למשא ומתן. ספק עד כמה יצליח משטר התמיכות הישירות שיגובש לממש את יתרונותיו, ולנתב את התמיכות להגשמה מיטבית של המטרות הציבוריות. ועם כל זאת, מה שנותר מן הרפורמה הוא בשורה של ממש לכלכלת ישראל. נקווה שגם סימן טוב לבאות.
