מדינת ישראל שרויה במשבר חוקתי מתמשך. מאז שבית המשפט שינה את שיטת המשפט באופן חד־צדדי, ידעו השופטים כי תגובת הנגד של הרשות המחוקקת והמבצעת בוא תבוא. כידוע, ניתן לשטות בחלק מהאנשים חלק מהזמן, אבל אי אפשר לשטות בכל האנשים כל הזמן.אפילו כשמדובר בשקר אצילי המבקש לשכנע את הציבור שדגם המשטר הייחודי שנוצר בישראל מקביל לשיטות משטר דמוקרטיות אחרות.
שיטת המשטר שעוצבה בישראל בעקבות החלטות בג”ץ והיועצים המשפטיים חריגה בכל קנה מידה השוואתי. אין מדינה נוספת שבה ביהמ”ש פוסל חקיקה על סמך ערכים חוקתיים שהוא עצמו יצר, מאמץ מתודת פרשנות המאפשרת לו להתעלם מהחקיקה והחוקה, מתיימר להעניק ליועצים המשפטיים סמכויות לקבוע את העמדה שתוצג בבג”ץ וכופה את עמדתו על הממשלה ושריה.
כל זאת, בעודו מחזיק בזכות וטו על מינוי שופטים לערכאה החוקתית העליונה. בג”ץ גם ביטל הלכה למעשה את הדרישה לזכות עמידה של נפגע ישיר ואת הדרישה לעתירות בנושאים שפיטים בלבד, כשפתח הדלת בפני “כל עותר” ב”כל נושא” והפך לגוף שבו מתקבלות ההכרעות בנושאים הציבוריים השנויים ביותר במחלוקת.
הצטברות מאפיינים אלה בשיטת המשפט הישראלית, מחייבת להשיב את מערכת הרשויות הישראלית לאיזון. נקודת האיזון החדשה תכלול כמובן ביקורת שיפוטית על פעולות של הממשלה, כפי שנהוג בישראל מאז קום המדינה.ניתן לשער שהמחוקק יסדיר גם ביקורת שיפוטית מסוימת על חוקי הכנסת על יסוד עילות ביקורת מוגדרות שייקבעו בידי הכנסת, ולאחר שישונה הליך מינוי השופטים.
ביקורת שיפוטית מהווה כלי חשוב וחיוני באיזון הרשויות במדינות דמוקרטיות מודרניות, אולם כדי שהמערכת תמשיך להתנהל כיאות יש צורך בהסדרת גבולות הסמכות וגבולות הביקורת בידי הכנסת; ריסון עצמי של השופטים לא יועיל. הדיווחים על תביעת השותפות הקואליציוניות העתידיות להסדיר את הנושא ולעגן אותו בהסדרים הקואליציוניים, אינם מפתיעים. גם בממשלה הקודמת עוגנו בהסכמים הקואליציוניים סעיפים שקראו לקביעת פסקת התגברות והסדרת סמכויות בג”ץ, אולם לא כל השותפות חתמו עליהם.
בעשורים האחרונים התעמתו שרי המשפטים פעם אחר פעם עם נשיאי ביהמ”ש העליון בנוגע לשלושה נושאים עיקריים: סמכויות היועצים המשפטיים, הליכי מינוי השופטים והגבלת סמכויות בג”ץ, בפרט סמכות פסילת החקיקה.חיים רמון, דניאל פרידמן, ציפי לבני, יעקב נאמן ואיילת שקד מצאו את עצמם נאבקים למען מינוי שופטים שתפיסת עולמם המשפטית מרוסנת, וניסו להגביל את סמכויות בג”ץ ולהסדירן בחקיקה. יושבי ראש הכנסת – דליה איציק, רובי ריבלין ויולי אדלשטיין – עמדו כולם על הצורך בחיזוק עליונות הרשות המחוקקת והגבלת היכולת של בג”ץ להתערב בעבודתה ובהליכי חקיקה. הם לא שיערו שיבוא יום ובית המשפט יבקש לבטל אפילו חקיקת יסוד.
עד כה הצליחו השופטים והמשפטנים לשמר את כוחם ולמנוע הסדרה של סמכויות בג”ץ או רפורמות בשיטת מינוי שופטים וסמכויות היועצים המשפטיים. מי שמבקשים לערוך שינויים מעין אלה, מוצגים על ידיהם כבני חושך שקידשו מלחמה על הדמוקרטיה הישראלית, למרות שההפך הוא הנכון.תזכירי החוק והצעות שונות לשינוי שיטת מינוי השופטים וסמכויות היועמ”שים שהונחו על שולחן הכנסת לא השלימו את הליך החקיקה למגינת ליבו של חלק רחב בציבור, והתוצאה השתקפה בצניחה חדה באמון הציבור בבית המשפט העליון.
כדי להבטיח את קידומן של ההצעות, חיוני לעגן את השינויים הנחוצים כבר בשלב המו”מ הקואליציוני, מפת הדרכים של הממשלה הבאה. מי שהדמוקרטיה הישראלית יקרה לו, צריך לתמוך בהסדרה מחודשת של יחסי הרשויות ולא לחשוש מזעקות השבר על מות הדמוקרטיה מצד מי שמבקשים לחזק את בג”ץ כמוסד להכרעת סכסוכים פוליטיים וציבוריים, על חשבון נבחרי הציבור.
