בשונה מהסיקור השוטף של כמה מכתבי “הארץ”, מאמרו של פרופ’ עמי וולנסקי מסמן תפנית מבורכת בכיסוי פורום “קהלת” על ידי עיתון זה: מעבר לכאורה מדיון בגופו של ארגון לשיח רעיוני. זה יכול היה להיות מבוא לדיון פורה, לו רק היה וולנסקי מתייחס לעמדותינו, ולא לעמדות שנדמה לו שבהן אנו מחזיקים. ניכר כי וולנסקי לא קרא את פרסומינו בטרם כתב את טורו, על אף שכולם נמצאים באתר הפורום וחשופים לעין הציבור. חבל שכך, שכן אולי היה נאלץ לשים בצד כמה דעות קדומות.
מי שמוטרד מהפערים הגדולים במערכת החינוך, ומהתלמידים החלשים שאינם מקבלים חינוך ראוי, צריך להיות ראשון להצטרף ל”קואליציה לאוטונומיה בחינוך”, שאנחנו ממייסדיה יחד עם שורה ארוכה של ארגונים. מערכת החינוך הישראלית היא אחת הריכוזיות ביותר בעולם המערבי, ובכל זאת מובילה בפערים קיצוניים בין תלמידיה. הפתרון אינו להעניק למשרד החינוך יותר כוח, סמכויות או תקציבים – אלא להוריד את הסמכות לקבלת החלטות כמה שיותר קרוב לשטח, למנהלי בתי הספר שמבצעים בפועל את העבודה החינוכית.
המדינה אינה מסוגלת לנהל באופן ריכוזי את מערכת השעות של כל אחד ואחד מ-2.5 מיליון תלמידיה, וגם לא את שבוע העבודה של כ-190 אלף אנשי החינוך המועסקים על ידה. פערים בחינוך נולדים דווקא מתוך הריכוזיות, על ידי מתן מענה אחיד לכל ילד בכל מקום בישראל, כאילו דומה תלמיד באום אל פאחם לתלמיד בהרצליה או לתלמיד ביישוב קטן בעוטף-עזה. כדי שמערכת חינוך ציבורית־ממלכתית תוכל לתפקד ולהצליח, על המדינה לאפשר למנהלי בתי הספר את הגמישות הניהולית הנדרשת על מנת שיוכלו להוביל את העשייה הפדגוגית בתוך המוסדות עליהם הם אמונים. המנהלים הם חוד החנית של המערכת, הם המכירים טוב יותר מכל גורם אחר את כישוריהם הייחודיים של אנשי הצוות אותם הם מובילים ואת צרכיהם של התלמידים שעל שלומם הם מופקדים, ועל כן משרד החינוך צריך לתת בהם את האמון הראוי ולהפסיק להצר את צעדיהם.
תנאי חשוב נוסף לצמצום פערים הוא יצירת מנגנון תקצוב דיפרנציאלי המתעדף תלמידים מרקע חברתי כלכלי חלש, במידה משמעותית יותר מזו הקיימת כיום. המודלים מהם יש ללמוד לאו דווקא נמצאים בארצות הברית כפי שסבור וולנסקי, אלא גם במדינות אירופאיות כגון הולנד, דנמרק וצ’כיה בהן יש מערכות חינוך חופשיות יותר שמעניקות את מירב הסמכויות לרשויות המקומיות ולבתי הספר עצמם, והן כמובן גם הרבה יותר שוויוניות. לשם כך צריך משרד החינוך להחליף את שיטת התקצוב המסורבלת שקיימת היום שנותנת יתרון דווקא לבתי-ספר חזקים שיודעים למשוך תקציבים, ובמקומה לתקצב את כולם על פי נוסחה אחת ולפי מספר התלמידים. כך נוכל לדעת בוודאות שתלמיד מרקע חלש מתוקצב יותר, ובאיזה שיעור.
כפי שקרה עם בתי הספר הדמוקרטיים והאנתרופוסופיים בארץ, בתי ספר במימון ציבורי ובבעלות פרטית יכולים לקדם תפיסות חינוכיות חדשניות ולהרחיב את המגוון החינוכי. יתרה מכך, המחקר הבינלאומי מראה כי בתי ספר כאלה מביאים לשיפור הישגים גם במערכת הציבורית, מאתגרים אותה ודוחפים אותה להשתפר. לצד חיזוקה ושיפורה של מערכת החינוך הציבורית, אנו אכן תומכים במתן האפשרות להקמת בתי ספר בבעלות פרטית, אלא שתקצובם של אלו מקופת המדינה יותנה בהוראת לימודי הליבה, באי מיון תלמידים ובהוכחת הרכב אינטגרטיבי של תלמידים התואם את הרכב האוכלוסייה ברשות המקומית בה הם פועלים.
בחירת הורים היא הצעד המשלים של אותו מהלך: ככל שנותנים אוטונומיה לבתי הספר לגבש ייחודיות בית ספרית ומענה חינוכי מותאם, כך ראוי להעניק להורים את האפשרות לבחור מהו המענה החינוכי הנכון ביותר לילדיהם. רשויות המאמצות מדיניות של מתן חופש בחירה בין בתי ספר – וכיום קיימות כבר עשרות רשויות כאלו בישראל – אכן לוקחות על עצמן משימה לא פשוטה, אבל התועלות שלה ברורות. סקרי דעת קהל שביצעה עיריית ירושלים באמצעות חברות חיצוניות שנה אחרי שנה, כמו גם רשויות אחרות שהחילו מודל של בחירה, הוכיחו שהמהלך שיפר משמעותית את שביעות הרצון מהמערכת, הן של ההורים והן של אנשי החינוך. דווקא מדיניות הכולאת ילדים מרקעים סוציואקונומיים שונים באזורי רישום מוגדרים מראש, מנציחה ומעמיקה פערים בחינוך יותר מכל מדיניות של בחירה.
נסיים ונציין את הערכתנו למפעל חייו של פרופ’ וולנסקי, שנאבק לאורך השנים בעצמו להעניק אוטונומיה לבתי הספר. ייתכן שבדיון מעמיק, המניח בצד עוינות ודעות קדומות, היה מגלה כי הפערים בינינו אינם כצעקתה, וכי גם ביקורת אנחנו מקבלים באהבה.
