זעקות שבר נשמעות על כך שהדרישה לשוויון אינה כלולה בחוק הלאום. מתנגדי החוק תבעו בתוקף את הכללת הנוסחה התלושה מהקשרה בהכרזת העצמאות: “מדינת ישראל …תקיים שוויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין”. נוסח עמום זה ראוי בעיניהם של חסידי בית המשפט העליון, המאמינים שהפרשנות ה”תכליתית” שלו תספק את מלוא תאוותם בכל עניין ועניין.
באחת הישיבות של ועדת הכנסת שטיפלה בחוק הלאום, הצעתי להדגיש ב”חוק יסוד: הכנסת” (ולא בחוק הלאום), כי נוסף על הזכות השווה של כל אזרח לבחור ולהיבחר, “ריבונות המדינה נתונה בידי כל אזרחיה ‘ללא הבדל, דת, גזע ומין’ “. אפשר היה גם להוסיף את השאיפה ל”שוויון בפני החוק” לחוק יסוד נוסף, “חוק יסוד: השפיטה”. עם זאת, ראוי לזכור כי החוקים, בישראל כבעולם כולו, מסמנים הבדלים בין האזרחים על בסיס דת, מין ולאום. כך בעניין זכויות נשים, כך בענייני שירות צבאי וכיוצא באלו. לצערי, הצעותיי לא התקבלו.
טרם הזדמן לי עד כה להיפגש בשני בני אנוש הזהים זה לזה. לשמחתי, גם חסידי השוויון המוחלט שותפים בעניין זה לתהיותיי. מכאן האדרת הפלורליזם והתביעה הנחרצת שלהם לסובלנות מוחלטת כלפי “האחר” – בפרט זה המצהיר הזדהות עם עמדותיהם.
אפשר להוסיף בחוק יסוד: הכנסת (ולא בחוק הלאום), כי נוסף על הזכות השווה של כל אזרח לבחור ולהיבחר, ריבונות המדינה נתונה בידי כל אזרחיה “ללא הבדל, דת, גזע ומין”
בהקשר לצורך ב”שוויון גמור” עלתה גם מחאת הדרוזים. חזרתי ועיינתי ב”חוק הלאום“,ולא הצלחתי למצוא בו רמז לאזרחים מסוג ב’ או ג’ כפי שמלינים בשער בת רבים. הדרוזים הם אחינו, אך מתגנבת ללב שאלת השוויון בין דרוזי אחד למשנהו. לאחר שנזכרתי בגורלם המר של הדרוזים בסוריה, במעשה הלינץ’ שבוצע על ידי דרוזים בפצועים סורים שחילץ צה”ל בקיץ 2015 ובשימוש הנפוץ בדגלי סוריה בהפגנות הדרוזים בגולן, פשפשתי מעט בתוצאות הבחירות ביישובים הדרוזיים.
כצפוי, התגלו הבדלים משמעותיים. ביַרכא עמד שיעור התומכים ברשימה המשותפת על 37%. לעומת זאת, בדלית אל־כרמל תמכו רק 7% באותה רשימה. שיעור ההשתתפות בבחירות ביישובים הדרוזיים שבתחומי הקו הירוק עמד על כ־60%, אך שיעור ההשתתפות ביישובים הדרוזיים בגולן היה נמוך ביותר. בבוקעאתא למשל היו 17 מצביעים בלבד. רק אחד מהם תמך ברשימה המשותפת, לעומת חמישה שתמכו בליכוד וארבעה שהעניקו קולותיהם למחנה הציוני. במג’דל שמס כבשו את הבכורה הליכוד והמחנה הציוני. כל אחת מן הרשימות זכתה ב־40 קולות.
והמסקנה? אין שוויון בין בני אדם ואין משמעות ברורה לדרישת שוויון הזכויות ה”גמור”, למעט הכוונה להנציח את שלטון האוליגרכיה המשפטית. חבל שהכמהים לשוויון לא הסכימו להבטיח את השוויון באמצעות הוספת הקביעה בחוק יסוד: הכנסת, כי ריבונות המדינה נתונה בידי כל האזרחים “ללא הבדל דת, גזע ומין”. הייתכן שהתנגדו לכך משום שהסכמה היתה חושפת את ריקנות טענותיהם?
