“באיזה עולם אתם רוצים לחיות? בעולם שבו בית המשפט הוא חסר סמכות?” – כך התבטאה נשיאת בית המשפט העליון בדימוס מרים נאור, בכנס השנתי של לשכת עורכי הדין. דברים אלה מתכתבים היטב עם קולות ההיסטריה שהתרגלנו אליהם בנוגע לניסיונות צמצום סמכותו של בית המשפט, כגון “סוף הדמוקרטיה”; “ישראל לא תוכל להמשיך לקרוא לעצמה דמוקרטיה”; “פגיעה של ממש בדמוקרטיה הישראלית”. כל אחד מביטויים אלה נאמר ביחס לניסיון אחר של נבחרי הציבור בישראל להתערב ביחסי הכוחות שבין בית המשפט העליון ונציגי הציבור.
האמנם כצעקתה? בחינה של מערכת היחסים בין בתי המשפט למחוקקים במדינות ה-OECD, מגלה כי מלבד יוון, אשר בה נוהג מודל דומה לישראל, מאפשרות כל המדינות באופן כזה או אחר השפעה של נבחרי הציבור על הביקורת החוקתית: או שבית המשפט אינו מוסמך לפסול חקיקה כלל כמו בבריטניה, הולנד, ניו-זילנד ושווייץ; או שמינוי השופטים לבית המשפט החוקתי נעשה באופן פוליטי בידי נבחרי הציבור כמו בארה”ב, גרמניה, צרפת ואיטליה; או שקיימת בחוקה פסקת התגברות – כמו בקנדה.
האומנם ישראל ויוון הן המדינות הדמוקרטיות היחידות ב-OECD? כנראה שלא. כיצד אם כן ניתן להבין את ההתנגדות העזה והמתוקשרת בנושא? על מנת לנסות להבין את הדברים, נבקש לבחון את שיטת המשפט בהודו. בדומה לישראל, לבית המשפט העליון בהודו מוקנית סמכות לפסול חוקים, וגם שם השופטים ממנים את עצמם. ניתן למצוא נקודות דמיון היסטוריות רבות בין ישראל להודו: שתיהן קולוניות בריטיות לשעבר, שתיהן זכו בעצמאות באותה תקופה ושתיהן ירשו את שיטת המשפט הבריטית.
בנוסף, בשתי המדינות מערכת המשפט העליונה בתקופת השלטון הבריטי נשלטה בידי הבריטים, ולא בידי ילידי המקום. הסיבה לכך הייתה פשוטה: הבריטים ראו בילידים אוכלוסייה נחותה מבחינה תרבותית. התפישה ששררה באותה תקופה ביחס למקום של בריטניה בשלטון המקומי, הייתה של זלזול ביכולת של הילידים המקומיים לקיים דמוקרטיה מפותחת. בהתאם, דאגו הבריטים – הן בהודו והן בישראל – שבתי המשפט העליונים יהיו מנותקים מבחירת הילידים המקומיים, מה שהבטיח שהתרבות הבריטית הנעלה היא זו שיושמה בדין. “המבוגרים האחראים” דאגו שה”ילדים” לא ישתוללו.
נדמה כי תפישה זו, לפחות בחלקה, היא שעומדת בבסיס ההתנגדות לצמצום סמכותו של בג”ץ. נקודת המוצא היא שהחברה בישראל “ילידית” פרימיטיבית, שאינה מוכנה לדמוקרטיה אמיתית, וזאת בניגוד לשאר מדינות העולם המפותחות (מישהו אמר צ’חצ’חים?). על פי התפישה הזו, על האליטה המתורבתת לפקח ולדאוג שה”ילידים” אינם יוצאים מכלל שליטה.
ביטוי לגישה זו ניתן למצוא באחת מהטענות הנפוצות של מתנגדי ההתערבות בסמכותו של בית המשפט העליון – הטענה שבישראל יש “תרבות” אחרת, או בתרגום לשפה פשוטה: החברה בישראל נחותה תרבותית ביחס למדינות מפותחות אחרות, ונדרשת השגחה על נבחרי הציבור שתבטיח את יישום הערכים של “הציבור הנאור”.
מודל החוקה הישראלי ייחודי ונדיר. המודל מבוסס, לפחות בחלקו, על תפישה אליטיסטית המזהה בציבור הישראלי נחיתות תרבותית. הגיעה השעה להתנער מתפישות פסולות אלה, ולהשוות את יחסי הרשויות בישראל עם המודלים הדמוקרטיים המקובלים במדינות ה-OECD.
