שר החינוך החדש רפי פרץ עוד לא הספיק להתיישב בכסאו החדש במשרד וכבר זכה להאשמות ב”הדתה” מכל כיוון. מאה ימים של חסד לשר חינוך חדש בעיצומה של מערכת בחירות חוזרות היא אולי בקשה מוגזמת, אבל בכל זאת נראה מופרז להאשים את השר החדש בכוונות זדון עוד טרם ביצע פעולה אחת כשר.
טענות ההדתה נפוצות יותר ויותר בשנים האחרונות, וגם נפתלי בנט, שר החינוך היוצא, זכה ללא מעט מאלה. תקציבים ללימודי תרבות יהודית או להגדלת החינוך ליהדות וציונות מסמלים עבור רבים את ההשתלטות של הממסד הדתי על מערכת החינוך, ומהווים ניסיון להחזיר בתשובה את ילדיהם הרכים. גם שינוי תוכנית הלימודים באזרחות כך שתכיל אלמנטים ציוניים ולאומיים בדבר זהותה היהודית של המדינה נתפשים משום מה כ”הדתה”.
למעשה, שרי החינוך שהגדילו את לימודי היהדות בחינוך הכללי, שיצרו והרחיבו את לימודי מורשת תרבות ישראל והכניסו את האלמנטים הלאומיים לתוכנית הלימודים באזרחות היו שרי החינוך החילוניים למהדרין, לימור לבנת וגדעון סער. לא היו להם מניעים דתיים בפעולתם, אלא כאלה של מורשת לאומית וחיזוק האתוס הציוני בישראל. אבל פרץ, ובנט לפניו, בנוסף לזהותם הלאומית-ציונית הם גם חובשי כיפה, ולכן חשודים באופן מידי במניעים זרים.
מלחמות ההדתה הן ביטוי נוסף לכשל בחשיבה הממשלתית והפופולרית בישראל: המחשבה שצריך להיות חינוך אחיד שכל ילדי ישראל יקבלו, ועכשיו נותר לנו לריב על הפרטים, כמה אחוזי דת יהיו בו וכמה אחוזי ליברליזם חילוני. אין סיבה שכל ילדי ישראל יחונכו באותו אופן. להורים שונים מטענים ערכיים שונים שהם רוצים להעביר לילדיהם, וממילא חינוך היא פעולה הורית יותר משהיא פעולה מדינתית. עולמות התוכן הנלמדים בבית הספר, המיומנויות שהתלמידים ירכשו בו, דרכי ההוראה ומבנה הלימודים צריכים גם הם להיות נושא לבחירת ההורים.
הפתרון לחששות נגד הדתה אינו מינוי של שר חינוך כזה או אחר, אלא אוטונומיה ניהולית. את זה אמר רפי פרץ בעצמו, כשנשאל לגבי סוגיית אורך המכנסיים לבנות, וקבע “שכל מנהל יקבל את ההחלטות בבית הספר שלו ואני אכבד אותן”. כשמנהלים יכולים לעצב את העשייה החינוכית בתחומי בית הספר שלהם – וחשוב מכך, כשהורים יכולים לבחור בין בתי הספר המציעים דגשים חינוכיים שונים, אין טעם לדבר לא על “הדתה” ולא על “החלנה”.
אוטונומיה ניהולית תאפשר למנהלי בתי הספר להחליט אם ברצונם להעניק דגש על תכנים – יהודים, הומניסטים, כלליים, לאומיים, דתיים, דמוקרטים, ליברלים או שמרנים – או לשים דגש על מיומנויות וכישורים לכלכלת המאה ה-21. בתי ספר יוכלו להתמחות במדעים, באמנויות, בפילוסופיה או בלימודי יהדות. כל עוד להורים יש במקביל זכות בחירה, והתלמידים אינם לקוחות שבויים, הרי שיש כאן מערכת מגוונת שמאפשרת לצרכים השונים בחברה הישראלית לבוא לידי ביטוי, ואיש לא צריך לחשוש מכפייה כזאת או אחרת.
לצערנו, המערכת כיום שונה בתכלית, ומנסה להגדיר לכל בתי הספר את כלל ההיבטים של העשייה החינוכית: נושאי הלימוד ודרכי הלימוד, אורך השיעורים וההפסקות, מספר השעות המוקדשות לכל מקצוע, מספר המקצועות ועוד. משרד החינוך שולט בכל היבט והיבט של חיי בית הספר, ובכלל זאת שני ההיבטים החשובים ביותר בניהול כל מערכת – שליטה בתקציב ושליטה בכח האדם – שניהם מופקעים ממנהלי בתי הספר באופן מוחלט.
גם את זרם התלמידים מבקשת המערכת לנהל מלמעלה באמצעות מערכת של “אזורי רישום” שלפיהם תלמידים משובצים לבית ספר לפי כתובת המגורים שלהם, ללא התחשבות בהעדפות החינוכיות או באמונות של התלמידים והוריהם. היכולת של הורה “לפטר” את בית הספר אם הוא מרגיש שהוא אינו מעניק לילדו את החינוך הראוי והנכון בעיניו פועל כמערך פיקוח טוב, יעיל ומהיר בהרבה ממערך הפיקוח של משרד החינוך.
אם יש מבחן שעומד בפני השר החדש הוא אינו מבחן ההדתה/החלנה של המערכת, או חיזוק ערכים כאלה או אחרים, אלא דבר טריוויאלי בהרבה: שידוד מערכות שיאפשר לאנשי החינוך לחנך, ויאפשר להורים לתת לילדיהם את החינוך התואם לתפישת עולמם.
