מזה שנים הוכיחה עצמה שוודיה כתומכת נלהבת במתן עצמאות לסהרה המערבית, וכאחת מן המבקרות החריפות ביותר של הכיבוש המרוקאי באזור. היא חזרה והצהירה כי תמיכתה בתושבי סהרה המערבית מהווה חלק אינטגרלי מזהותה הלאומית כמגינה של זכויות-אדם ושל מיעוטים נדכאים. תמיכה זו בולטת במיוחד היות ולעיתים היא מתנגשת עם מדיניות האיחוד האירופי, שמחזיק בגישה סובלנית ביחס לסיפוח המרוקאי של השטח, אף שאינו מכיר בו.
שר החוץ השוודי קארל בילדט הצהיר במפורש כי סהרה המערבית נמצאת תחת כיבוש, וכי עליה לזכות בעצמאות בהתאם לפסיקתו של בית-הדין הבינלאומי לצדק משנת 1975. מספר מפלגות שוודיות אף כוללות את עצמאות השטח כחל ממצען הרשמי.
בשנת 1975 פלשה מרוקו לשטחה של סהרה המערבית, שהייתה עד אותה עת קולוניה ספרדית, וסיפחה אותה. מאז נמצא האזור תחת כיבוש, שזכה לגינוי הן ממועצת הביטחון של האו”ם והן מן העצרת הכללית. לפי עדויותיהם של ארגוני זכויות אדם, מפעיל השלטון המרוקאי דיכוי נרחב וברוטאלי כלפי תושביו המקומיים של חבל הארץ.
“הרפובליקה הערבית הדמוקרטית בסהרה” (SADR) – כינויו של השלטון העצמאי המקומי בראשות מפלגת הפוליסאריו – מפעילה כיום 18 שגרירויות ברחבי העולם, ומקיימת קשרים דיפלומטיים עם 40 מדינות. בנוסף, מחזיק שלטון הפוליסאריו בשליטה מלאה בכרבע משטחה של סהרה המערבית, אותה השיג במלחמת גרילה ארוכת שנים כנגד השלטון המרוקאי.
סהרה המערבית היא “נושא חם” בפוליטיקה השוודית – לפני שנתיים כמעט והכירה שטוקהולם בעצמאות המדינה. הפרלמנט המקומי תמך בהכרה ברב קולות, אך הממשלה סירבה בטענה כי הדבר יפר את החוק הבינלאומי ואת עמדתה המסורתית של שוודיה באשר להכרה במדינות. זאת, כיוון שסהרה המערבית אינה מתפקדת כמדינה עצמאית ואינה שולטת באופן מלא בשטחה. במילים אחרות, הבהירה ממשלת שוודיה כי לא ניתן להיות שטח כבוש ומדינה עצמאית בעת ובעונה אחת. מבחינה זו הכרתה לאחרונה במדינת פלסטין בעייתית אף יותר, לאור העמדה השוודית הרואה בשטחים הפלסטיניים שטח כבוש לחלוטין.
עוד ציינה ממשלת שוודיה את החשש כי הכרה במדינה תשפיע על תהליך המשא-ומתן בין ממשלת הפוליסאריו ובין ממשלת מרוקו – תהליך שכלל לא מתקיים בשטח, אינו צפוי להתקיים בעתיד, ובמידה ואכן יתקיים, ספק רב אם יישא פירות, לאור התנגדותה הנחרצת של מרוקו לכל פתרון שאינו של “מדינה אחת”.
נראה, אם-כן, כי הכרתה של שוודיה במדינת פלסטין תפר את עמדתה, המבוססת בהגיון רב, לפיה אין להכיר ביישות מדינית בטרם זכתה בעצמאות מוחלטת. אומנם ייתכן כי ממשלתה הטרייה שינתה את עמדתה באשר לדין הבינלאומי, וסוברת כעת כי הכרה ביישות מדינית אינה מחייבת את שליטתה האפקטיבית בטריטוריה. אולם, אם כך הדבר, הכרה במדינת פלסטין ולא בסהרה המערבית אינה אלא צביעות. במידה ולא תביא המדיניות החדשה להכרה בסהרה המערבית, לא יהיה כל ספק כי ההכרה בפלסטין היא מתקפה פוליטית גרידא כנגד ישראל.
היעדר החוקיות במדיניותה של שוודיה ביחס לשני המקרים מעיד כי עמדתה מוּנעת בראש ובראשונה מגלי ההגירה הערבית הרבים שהגיעו לאחרונה לגבולות המדינה, ולא ממניעים נעלים כאלה או אחרים. על כך אין לישראל כמובן כל השפעה, והרצינות בה נתפסות העמדות השוודיות במסדרונות הממשל בירושלים תהיה בהתאם.
