השבוע הסתיימה כהונת היועץ המשפטי לממשלה ומונתה יועמ”שית חדשה – והדבר מהווה הזדמנות לבחינת סמכויות היועמ”ש והתפקידים שאותם הוא ממלא. בשש השנים שבהן כיהן אביחי מנדלבליט כיועץ המשפטי לממשלה היחסים בין הממשלה ליועצה המשפטי הפכו מתוחים ומורכבים מתמיד. רגע אחרי מינוי היועמ”שית החדשה גלי בהרב-מיארה, מתאים לעצור ולשאול: האם מה שהיה הוא מה שאנחנו רוצים שיהיה?
סקרים שהתפרסמו לאחרונה מלמדים על ירידה חדה באמון הציבור בפרקליטות, מתברר שרוב מכריע מהציבור בישראל סבור שעמדות פוליטיות מכתיבות את החלטות הפרקליטות. הנתונים מטרידים, ומלמדים על הצורך בשינוי.
מערך הייעוץ המשפטי ופרקליטות המדינה עומדים בלב מערכת האכיפה שתפקידה לשמור על הסדר ולהבטיח את שלטון החוק. ליועצים המשפטיים ולפרקליטים ניתנו סמכויות רבות עוצמה במשטר הדמוקרטי שלנו נוכח תפקידם החשוב בייעוץ לכל פעולה משפטית של הממשלה. כדי שמערכת שיושבת בצמתי קבלת ההחלטות של המערכת הפוליטית תפעל היטב, לא מספיק שהמערכת תורכב – כפי שהיא כיום – מפקידים מקצועיים ומבקשי טוב. על המערכת שהם פועלים בה להיות בנויה בצורה מוסדית שתבטיח הגנה על האזרח וביקורת על השימוש בסמכויות רבות העוצמה שהופקדו בידיהם.
השינוי המוסדי הראשון שדרוש למערכת הוא פיצול תפקידי היועץ המשפטי לממשלה והבחנה בין מי שיעמוד בראש התביעה לבין מי שירכז את הייעוץ המשפטי לממשלה. העובדה שהיועץ המשפטי לממשלה מחזיק בכובעו כראש התביעה הכללית לצד מעורבותו העמוקה בתהליכי קבלת ההחלטות בממשלה משבשת הן את העשייה המשפטית והן את המערכת הפוליטית.
המבנה הנוכחי מכניס את היועץ המשפטי לניגוד עניינים מובנה עמוק: מצד אחד עליו לפעול במסגרת תפקידו כתובע להעמיד לדין נבחרי ציבור שסרחו ולהבטיח את קיומו של שלטון החוק. מצד שני הוא שותף לישיבות הממשלה ולהליכי קבלת ההחלטות ועובד כתף אל כתף עם השרים. בכובעו הראשון הוא צריך ללוות חקירות נגד ראש הממשלה והשרים ולבחון האם חטאו ובאילו עבירות יחקרו ומצד שני עליו לפעול למימוש המדיניות שאותה הם מבקשים לקדם.
גם השנאה וגם האהבה מקלקלות את השורה. יחסים כאלה פוגעים ביכולת של הממשלה ושריה לקדם את מדיניותם ויוצרים ניגוד עניינים מובנה. ראינו לאחרונה שרים שלכל אורך כהונתם ליוותה את עבודתם עננה וחקירה פלילית וניתן לשער כי הייתה לה השפעה ניכרת על עבודתם ועל יחסי העבודה שלהם עם היועץ המשפטי לממשלה. מי שנמצא תחת חקירה לא ירגיש בנוח לאתגר את העמדות המשפטיות שיוצגו לפניו גם כאשר הן מוצגות כקושי שלא עולה לכדי מניעה משפטית, שר כזה עלול ליישר קו עם היועץ המשפטי בכל דבר שיבקש. מנגד הקרבה והעבודה היומיומית המשותפת פוגעים גם ביכולת העצמאית והבלתי תלויה של היועץ המשפטי לממשלה למצות את הדין עם מי שסרח במהירות וללא משוא פנים.
כהונת מנדלבליט היא הוכחה ניצחת לכך שייעוץ משפטי ותביעה פלילית אפקטיביים אינם יכולים להתקיים כשהמערכות שלובות זו בזו. האיש שכונה בתחילת כהונתו “היועץ המשפחתי” של נתניהו וחששו שהוא מקורב אליו מדי הואשם בסיום כהונתו במקביל גם בפעולה תקיפה ובררנית כלפי נתניהו. קיומה של ביקורת הפוכה ב-180 מעלות אינה הוכחה לכך שהוא פעל באופן מאוזן אלא לפגמים בשיטה ובהגדרת התפקיד הבלתי אפשרי שאותו מילא.
הפרדת התביעה הפלילית מתפקיד היועץ לא באה להחליש את המערכת. היא חיונית גם לתביעה שחשודה כיום בפעולה ממניעים פוליטיים לא-עניינים ולא נועדה למלט איש מהדין. כעת לקראת המינוי החדש כאשר הקולות שתומכים בפיצול גוברים נדרשת חשיבה מחודשת על מבנה התפקיד בשביל להבטיח שהפיצול ישיג את מטרותיו ויגביר את היכולת של נבחרי הציבור לקדם את מדיניותם מבלי שיחששו לפליליזציה של עבודתם השגרתית לצד מיצוי הדין עם מי שסרח.
