בזמן ששר האוצר החדש יאיר לפיד מתחיל לעצב את מדיניותו, הונח על שולחנו דו”ח בנק ישראל לשנת 2012, הכולל מוסר השכל מאלף. בשקט ובלי הצהרות בומבסטיות – אך גם בלי להודות בכך במפורש – בנק ישראל לוקח בחזרה את כל מה שנאמר כאן בשנים האחרונות על המדיניות המקרו-כלכלית, כולל על-ידי הבנק עצמו.
קצת רקע: בשנים 2000-2003 המשק הישראלי הצטמק. באמצע שנת 2003 נקט שר האוצר דאז בנימין נתניהו במדיניות קיצוצים חדים בתקציב. התוצאה היתה חד-משמעית: חזרה כמעט מיידית לצמיחה מהירה. במשך חמש השנים הבאות, הנהיג האוצר מדיניות שהגבילה את קצב הגידול בתקציב המדינה, שניזון מכספי האזרחים, למחצית מקצב צמיחת המשק. התוצאה הייתה צמצום הוצאות המדינה ביחס לתוצר, מה שאפשר קיצוצים שנתיים במיסוי. מדיניות זאת תחזקה את הצמיחה בכלכלה הישראלית, ואפשרה הרחבה מתמדת בתעסוקה. כשפרץ המשבר הפיננסי העולמי וכל מדינות המערב נכנסו למיתון עמוק וארוך, המשק הישראלי שיהק קלות למשך שנה אחת והמשיך קדימה.
שינוי מגמה
כך היה עד לפני שנתיים. בשנת 2011 מועצת חכמי המשק החליטה שמה שעבד במשך 8 שנים, כבר לא מספיק טוב. עוד לפני פרוץ המחאה החברתית באותו קיץ, החלו לטעון כי ישראל אינה מוציאה מספיק על שירותים חברתיים. זאת גם היתה המסקנה של ועדת טרכטנברג, שציינה בדאגה כי ההוצאה הציבורית בישראל ירדה מתחת לממוצע של מדינות ה-OECD (כנראה מותר לנו למשוך את הממוצע רק כלפי מעלה, לעולם לא כלפי מטה). בעקבות הדו”ח ניהלתי שיחה עם עמית במחלקת המחקר של בנק ישראל: “כל העולם כולו נמצא במשבר של עודף הוצאות, שהמיט אסון על המשקים”, ציינתי, “רק אנחנו ניצלנו, רק אנחנו יציבים וממשיכים לצמוח. דווקא עכשיו צריך להרחיב את ההוצאה הציבורית ולהעלות מסים?” פניו של בר-שיחי עטו חיוך מלא חמלה. “תקרא את דו”ח הבנק האחרון (ל-2011)”, הוא המליץ.
כמו ידידי, הלכו רבים מאוד שבי אחרי המדיניות הכלכלית החדשה של בנק ישראל. אפילו ראש הממשלה נתניהו, מי שהנהיג את מדיניות 2003 שהחזירה את המשק לפסי הצמיחה, הפך ל-“ביבי יש לי”. בעקבות המלצות ועדת טרכטנברג אימצה הממשלה בראשותו תכנית חדשה ויקרה של הטבות למעמד-הביניים.
ואז באה שנת 2012. המשבר הכלכלי באירופה העמיק, הצמיחה בישראל ירדה ב-45%(!) לעומת 2010, ותחזיות גביית המיסים פספסו ב-18 מיליארד ש”ח. למרות העלאת חירום במסים באמצע השנה, הגירעון בתקציב המדינה הוכפל לכמעט 40 מיליארד ש”ח, ועוד היד נטויה בשנה הנוכחית. ישראל, למרבה הצער, נמצאת על המסלול המהיר בדרך להפוך למדינה אירופאית.
חוזרים למדיניות הישנה
בבנק ישראל הפיקו לקחים. בדו”ח החדש של הבנק מ-2012 מדובר ברצינות על הצורך בקיצוץ בהוצאה הציבורית. זה נכון, זה יפה, אך הזמן לחשוב על כך היה לפני שנתיים, טרם אושרו ההטבות המפליגות למעמד-הביניים. הנה פנינה מהדו”ח הנוכחי (פרק 1, עמ’ 19):
לנוכח ההאטה בצמיחה, נראה כי הפתרון הרצוי טמון בתכנית רב שנתית להפחתת הגירעון, שתכלול פירוט וחקיקה של הצעדים להשגת היעד, בדומה לתכניות שאומצו ב-1985 ו-2003.
הנה כי-כן, המלצה מפורשת לחזור למדיניותו של נתניהו מ-2003.
ובכל זאת, מובן מאליו שאי-אפשר לדון בחזרה למדיניות הקיצוצים, בלי לטפל בנושא האוטומטי שהיא מעלה – הדאגה לעניים.
ברוח התקופה, אימץ בנק ישראל את מדיניות הגדלת התקציב הממשלתי; מחאת קיץ 2011. צילום: אביבי
תמרוץ עבודה כפתרון לעוני
“פישר ללפיד”, צעקה הכותרת באחד העיתונים היומיים: “צריך לדאוג גם לעניים”. כיצד “דואגים לעניים?” – בעיתון כתבו על כך רק ארבע מילים, אך בדו”ח השנתי האחרון של הבנק מוקדש לנושא פרק שלם.
הקיצוץ בקצבאות הרווחה שביצע נתניהו בשנת 2003 תמרץ רבבות לצאת לעבודה, במיוחד בקרב מגזרים שבהם התעסוקה נמוכה, כמו נשים ערביות
וגברים חרדים. קיצוץ זה היה חלק חיוני מהצמצום הנרחב שעבר תקציב המדינה, אשר החזיר את המשק לצמיחה והבטיח כי יווצרו מקומות עבודה לקלוט בהם את כל אותם העובדים החדשים.
דו”ח בנק ישראל לשנת 2010, ציין כי מ-2003 ועד 2008 מדד האי-שוויוניות ביצע פניית פרסה: הפערים החברתיים אמנם החריפו מאוד לאחר קיצוצי הקיצבאות ב-2003, אך זה היה נכון רק לטווח הזמן המיידי. בהדרגה, עד שנת 2008, ההכנסות שחסרו לאוכלוסיה הענייה (שקצבאותיה קוצצו), הוחלפו בהכנסה מעבודה. הבנק צפה כי אם מגמת העלייה בתעסוקה תימשך, בעיית העוני תיפתר מעצמה, שכן הנשק החזק ביותר נגד העוני הוא עבודה.
בניגוד לדו”ח 2011, הדו”ח הנוכחי מפיק לקחים ומבקש לחזור למדיניות התקציבים המצומצמים ותמרוץ היציאה לעבודה. כידוע, בשל רמת ההשכלה הנמוכה וחוסר הניסיון של אוכלוסיות שלא הורגלו בעבר לעולם העבודה, השכר שלהן אינו גבוה ואינו תמיד מעלה את המשפחה מעל קו העוני הרשמי. לכך הבנק מציע שלושה פתרונות. האחד: העלאת שכר המינימום, שעשוי להפוך את היציאה לעבודה לכדאית יותר (כלכלני שוק חופשי תוקפים צעד זה מהיבטים אחרים). השני הוא ‘מס הכנסה שלילי’, שבאמצעותו הממשלה מתגמלת את מי שיוצא לעבוד בשכר נמוך על-ידי מענק. בניגוד לקצבאות ולהשלמת ההכנסה המסורתית, מענק זה משולם למי שעובד ולא למי שיושב בטל, ומגביר את התמריץ לעבוד. הוא גם עולה הרבה פחות ממדיניות רווחה פרופר. הבנק מציין כי תכנית ‘מס הכנסה שלילי’ הורחבה לכל בעלי ההכנסה הנמוכה בשנת 2011, אך מוקדם מכדי להעריך את השפעתה. הדרך השלישית להגדיל את הכנסות העובדים החדשים היא לספק להם הכשרה מקצועית.
הפערים הכלכליים שיצרו קיצוצי הקצבאות היו זמניים. לאחר מכן הגיעה ההשתלבות בשוק העבודה; נגיד בנק ישראל סטנלי פישר
מסתבר כי הדרך “לדאוג לעניים” כרוכה בשלושה אפיקי מדיניות:
תגמול ממשלתי לעבודה והיעדר תגמול לבטלה;
הכשרה מקצועית לעובדים בעלי כושר השתכרות נמוך;
מדיניות תקציבית מרסנת, המעודדת את הצמיחה לטווח ארוך ובכך יוצרת מקומות עבודה לעובדים חדשים.
החוט השוזר יחד את שלושת ההצעות הללו הוא התובנה שהפתרון לעוני טמון בסביבה כלכלית ומדיניות מעודדות עבודה, ולא במדיניות מנוונת של צדקה.
