ההטבות לחיסכון הפנסיוני המדינה הינה שחקן מרכזי ביותר בשוק החיסכון הפנסיוני, ומעורבותה בו חריגה ביחס לשווקים אחרים. מדינות נוהגות לספק הטבות כספיות משמעותית לחוסכים, ומסדירות מקרוב את פעילותם של הגופים המנהלים את כספי החיסכון. חלק מהמדינות, ובכלל זה ישראל, אף מחייבות בחוק את העובדים לחסוך לעת פרישה. הטעם המרכזי להתערבות הממשלה בשוק הפנסיה נובע מתפיסה שלפיה רוב האנשים, בשל חוסר רציונליות או קוצר-רואי, לא יחסכו די לעת זִקנה על דעת עצמם )ראו, למשל, ספיבק, 2013 (. המדינה, מתוך רצון לסייע בהגדלת רווחתם של האזרחים, מתערבת במטרה להבטיח שהם יחסכו “כראוי”. השאלה לגבי היקפה הרצוי של ההתערבות הממשלתית משיקה לשאלות רחבות יותר הנוגעות במתח שבין הפרטי לציבורי )ובכלל זה חשיבותו של ערך חירות הפרט( וכן לשאלת יעילותה של פעולה ממשלתית מול יעילותו של השוק הפרטי. במאמר זה לא נעסוק בדיון עקרוני בסוגיות מהותיות וחשובות אלה, אך נבחן אם צעדי המדיניות הקיימים בישראל עולים בקנה אחד עם מטרות המדיניות העקרוניות שקיימת לגביהן הסכמה רחבה. אנו מניחים כי המטרה המרכזית של המדינה בהתערבותה בשוק הפנסיה היא יצירת תנאים שיאפשרו לאנשים עובדים השגת קצבת פרישה בסיסית נאותה. 1 קצבה זו מכונה לעיתים “הרובד הפנסיוני השני”, והיא מהווה שכבת חיסכון עצמאית מעבר לרשת הביטחון הממשלתית המכונה “הרובד הפנסיוני הראשון”, שהיא קצבה מינימלית שהמדינה מבטיחה לכל תושב. בישראל הרובד הפנסיוני הראשון הוא קצבת הזִקנה של הביטוח הלאומי ותוספת השלמת הכנסה לקשישים הזכאים לכך.   לנייר עמדה המלא