התפקיד המרכזי של מערכת המס הוא העברת מקורות מן הסקטור הפרטי (צרכנים, עסקים) לסקטור הציבורי, לצורך מתן שירותים ציבוריים שונים בתחומי התשתיות, הבריאות, החינוך, הביטחון והרווחה. בהינתן המגבלה הכלכלית התקציבית (גרעון תקציבי וחוב לאומי) לפיה לאורך זמן המדינות “נדרשות” ליציבות פיננסית, נטל המס הכולל של המדינה צריך להיות דומה בקירוב להפרש בין משקל ההוצאה הציבורית יחסית לתוצר לבין הכנסות אחרות (לא ממסים) של הממשלה, כגון דיבידנדים מחברות בבעלות ממשלתית, תמלוגים שונים ועוד. מכאן, שההחלטה על שיעורי המס וההכנסות הצפויות מן המסים השונים נגזרת מן ההחלטה על היקף ההוצאה התקציבית, כאשר היכולת לממן חלק מההוצאה התקציבית באמצעות גירעון היא מוגבלת מאד בהיקפה – במיוחד בטווח הארוך. מדינות צפון אירופה לדוגמה, גוזרות על עצמן נטל מס כבד מאוד המגיע ל-45 אחוזי תוצר זאת כדי לממן הוצאות ציבוריות נרחבות וגדולות בתחומי החינוך, הבריאות והרווחה (כולל הכשרה מקצועית). המדינות “הליברליות” נוסח ארה”ב ודרום קוריאה “קובעות” נטל מס נמוך יחסית, כ-25-28 אחוזי תוצר, וממילא היקף ההוצאה הציבורית שלהן הוא מצומצם יחסית. האזרח במדינות אלה נדרש להוציא מכיסו הפרטי חלק גדול מהוצאות הבריאות, החינוך, הסיעוד וכדומה. נטל המס בישראל מתון יחסית וקרוב לממוצע של מדינות ה-OECD , כ-32 אחוזי תוצר, אך גבוה מכמה כלכלות מתקדמות במזרח אסיה הנהנות מצמיחה מהירה ואשר אינן חברות ב-OECD (סינגפור, טיוואן, הונג קונג). ישראל נדרשת להוצאה ביטחונית גבוהה יחסית לשאר ״בישראל, מס ההכנסה על יחידים ועל חברות הוא פרוגרסיבי מאוד בתחולתו, בעוד שחלק מהמיסוי העקיף הוא רגרסיבי”. המיסוי הישיר בישראל – מאפיינים, עיוותים והצעות לשינוי העולם והיא העדיפה, על רקע הצורך בשמירה על יציבות תקציבית, להקטין את משקל ההוצאה הציבורית האזרחית לרמה של ארה”ב ודרום קוריאה. קיימות מספר סיבות לכך – חלקן קשורות להרכב הדמוגרפי של האוכלוסייה (למשל, שיעור קשישים נמוך למדי ביחס למדינות מפותחות אחרות) וחלקן קשורות לשיטת הפנסיה הנהוגה במדינות השונות (בישראל נהוגה בעיקר פנסיה אישית, שברובה לא נרשמת בהכנסות ובהוצאות הממשלה). בישראל, נטל המס הכולל דומה בקירוב למדינות העולם המפותח, אולם מבנה מערכת המס ביחס למסים ישירים ועקיפים שונה למדי ממדינות אלה. נטל המיסוי הישיר בישראל נמוך – כ-18 אחוזי תוצר לעומת ממוצע של 22 אחוזי תוצר במדינות ה OECD .ישראל מדורגת במדד זה במקום 29 מתוך 34 המדינות המפותחות. נטל המיסוי העקיף בישראל (בעיקר מע”מ ומיסוי דלק ורכב) הוא גבוה יחסית – כ-14 אחוזי תוצר לעומת ממוצע של 9 אחוזי תוצר בלבד במדינות המפותחות. ישראל מדורגת בתחום זה במקום 5 מתוך 34 המדינות המפותחות. המיסוי הישיר בארץ ובעולם הוא בדרך כלל פרוגרסיבי בהשפעתו על חלוקת ההכנסות (כלומר מטיל מס בשיעורים גבוהים יותר על בעלי הכנסות גבוהות) ומשפר את המצב היחסי של הקבוצות החלשות לעומת החזקות. המיסוי העקיף הוא רגרסיבי בדרך כלל בתחולתו על חלוקת ההכנסות (כלומר מטיל מס בשיעורים נמוכים יותר על בעלי הכנסות גבוהות), אם כי יש לסייג זאת בסייגים רבים. בין היתר, בדיקת הפרוגרסיביות והרגרסיביות מתייחסת להכנסה שוטפת, למרות שהיה רצוי להתייחס להכנסה הפרמננטית (לאורך החיים); בהנחה שהצריכה הפרטית משקפת את ההכנסה הפרמננטית לא פחות טוב מאשר ההכנסה השוטפת, אז מידת הרגרסיביות והפרוגרסיביות של מסים ישירים ועקיפים כבר לא ברורה. בנוסף, תחולת המסים גם כן לא ברורה. למשל, המע”מ מתגלגל בחלקו על המוכרים (חברות, יבואנים, עובדים ובעלי הון) ורק בחלקו על הצרכנים. בישראל, מס ההכנסה על יחידים ועל חברות הוא פרוגרסיבי מאוד בתחולתו, בעוד שחלק מהמיסוי העקיף הוא רגרסיבי (בעיקר בתחומי מסי הסיגריות והאלכוהול), וחלקו פרוגרסיבי (בעיקר בתחומי מסי קנייה על רכבים). ככלל, המושג “מסים” כולל את כל תשלומי החובה המוטלים על האזרחים ועל החברות – מס הכנסה, מיסי צריכה, רכוש, ביטוח לאומי, ארנונות, אגרות ועוד. יש לציין הכללה נוספת חשובה בתחום מדיניות המסים – הורדה בשיעורי המס הישיר והעקיף משפיעה חיובית על הפעילות הכלכלית ואולם “החזרי” המסים הנגזרים מהגדלה זו בפעילות הכלכלית נאמדים בממוצע רק בכ-3/1 מהפסד ההכנסות מהורדת שיעורי המס. מכאן, שבדרך כלל הורדה בשיעורי המסים השונים מחייבת לאורך זמן צמצום בהוצאות הממשלה. במאמר זה נתמקד בתחום המיסוי הישיר ונתייחס למיסוי העקיף ולמיסי הרכוש רק בהקשר משלים לדיון במיסוי הישיר.
