במארס 2018 התכנסה ועדת הפנים של הכנסת ודנה בהצעת חוק שמסמיכה את שר הפנים לשלול את תושבותם של מחבלים תושבי ישראל. מטרת החוק, שהודגשה שוב ושוב במהלך החקיקה, היא שלילת זכויותיהם הסוציאליות של מחבלים והרתעתם. חברי הכנסת ביקשו למנוע מצב שבו מחבל שהורשע נהנה מקצבאות הביטוח הלאומי, לעיתים אף במקביל למשכורת שאותה הוא מקבל מהרשות הפלשתינית בגין מעשי הטרור שביצע. 

על פי הנורמות המקובלות בדין הבינלאומי, אין להותיר אדם בוואקום מעמדי, ואין לשלול ממנו אזרחות או תושבות ולהותיר אותו ללא כל מעמד שהוא. לפיכך, על המדינה לבחון אם יש לאדם אזרחות חלופית או אפשרות לרכוש מעמד במקום אחר. אם אין לו אפשרות כזו, ואין החלטה מיידית לגרשו, על המדינה להעניק רישיון זמני להסדרת ישיבתו בארץ. חלק מרישיונות הישיבה בארץ לא מקנים לאדם זכויות סוציאליות, אבל יש רישיון אחד שכן; רישיון ישיבת ארעי המכונה “רישיון א/5”, שהוא בעל המעמד הגבוה ביותר מתחת למעמד התושבות, וניתן להאריכו ללא הגבלה. 

במארס 2019, לאחר חקיקת החוק וכניסתו לתוקף, הוציא היועמ”ש מנדלבליט חוות דעת הקובעת באופן גורף כי יישום סביר ומידתי מבחינה חוקתית של החוק ייעשה רק באמצעות הענקת רישיון א/5 לכל מחבל ששר הפנים שולל את תושבותו, וכנגזרת – שימור כל זכויותיו הסוציאליות. 

בהתאם לחוות דעתו של היועמ”ש, שלילת התושבות למחבלים הפכה לאקט ריק. בכך נמנע מימושם של שני הרציונלים שבבסיס החוק – ההרתעה ושלילת הזכויות הסוציאליות. זאת, אף שלחברי הכנסת בוועדת הפנים הובהר על ידי היועץ המשפטי של הוועדה כי יהיה זה בסמכותו של שר הפנים לשלול את זכויותיו הסוציאליות של מחבל עם שלילת תושבותו.

זוהי דוגמה אחת מני רבות לחוק שנקבר “ייעוצית” מחוץ לעין הציבור. בתנועת מלקחיים ישנה מחד, ההתערבות של ביהמ”ש העליון בעבודת המחוקקים עד כדי פסילת חוקים מכוח “עותרים ציבוריים” שלא נפגעו אישית, ומאידך, ישנה התערבות ייעוצית גוברת בניסוח ובתהליכי החקיקה, ולאחר מכן באופן יישום החוקים, עד כדי מקרים של סיכול “ייעוצי” של יישום החוק.

הבעיות המבניות האלה צריכות להטריד ללא קשר לנטייה פוליטית. גוף לא נבחר, נעדר הסמכה חוקית וביקורת כלשהי, מונע את יישום החוק ועומד כחיץ בין האזרחים לבין מימוש החלטותיהם הריבוניות. אם דמוקרטיה היא דמוס-קרטוס (שלטון העם), אזי נדמה שיש השואפים לכך שהדמוס יהיה פחות ופחות קרטוס. 

הטור פורסם לראשונה בישראל היום