רק לאחר שחרורי מהמילואים בשבוע שעבר, גיליתי שבשבועות האחרונים מנהל רמי הוד, מקרן ברל כצנלסון, מסע השמצות חריף נגד פורום קהלת – שכולל שקרים וטעויות עובדתיות בתחום מדיניות החינוך בארץ. לתומי, חשבתי שמלבד גורמי קצה בחברה הישראלית שעדיין נמצאים מנטלית ב-6 לאוקטובר, מתגבשת מוסכמה רחבה כי את המחלוקות בינינו יש לנהל מתוך כבוד הדדי ויושרה, בלי שנאה ובלי מניפולציות ושקרים.
לנהל בתקופת מלחמה קמפיין השמצה נגד ארגון יריב שרבים מחבריו מגוייסים, כפי שעושה רמי הוד, זו נבזות. אולם במקום להתכתש אתקן כאן רק כמה מהטעויות בדבריו. מעבר לכך, הוד וחבריו מוזמנים לשוחח איתנו ישירות או לקרוא את ניירות המדיניות שלנו במקום לתקוף עמדות מומצאות. כך ניתן לצפות מאנשי מחקר לנהוג, בשונה מקמפיינרים, פוליטיקאים או סתם בריוני רשתות.
לטור המלא של רמי הוד: “בחסות השר קיש: הכספים עוברים לבתי הספר החרדיים – והחינוך הממלכתי מתייבש”.
הסוגיה שבגינה תוקף אותנו רמי הוד היא תוספת התקציב לרשתות החינוך של המפלגות החרדיות. כשהסוגיה עלתה לדיון במסגרת ההסכמים הקואליציוניים לפני הקמת הממשלה, הבענו את עמדתנו פעם אחר פעם כי יש להשוות את תקצוב החינוך החרדי לחינוך הממלכתי בכמה תנאים:
ראשית, קיום לימודי ליבה ופיקוח על כך באמצעות בחינות השוואתיות ומדידות, ולא באמצעות דיווח על שעות לימוד. שנית, היעדר אפליה בקבלת תלמידים, בוודאי בשלב היסודי. בנוסף לכך, עמידה בתנאים הפיזיים והבטיחותיים הראויים. וגם הגברת השקיפות בשימוש בתקציבים.
אילו רמי הוד היה בודק לפני שהשמיץ, היה מגלה כי אנו מתנגדים לתוספת התקציבים בתנאים הנוכחיים. דווקא הנתונים מראים כי הבנות החרדיות שלומדות בסמינרים פרטיים מציגות בממוצע ציונים טובים יותר מתלמידי ותלמידות החינוך הממלכתי משום שהן לומדות לימודי ליבה, גם אם במוסד פרטי שכמעט לא כפוף לרגולציה ולמערך הפיקוח של משרד החינוך. אין סיבה שהבנים החרדיים לא ייישרו קו.
במאמרו של הוד ישנן טעויות עובדתיות נוספות: בתי הספר הכנסייתיים המצוינים, שכעת תובעים בצדק ליהנות גם הם מתוספת תקציבית בדומה לבתיה”ס החרדיים, לא “גובים שכר לימוד שנע בין 5,000 ל-15 אלף שקלים בשנה” מההורים, רובם המכריע גובה פחות מ-5,000 שקלים למרות שהתקציב הציבורי שהם מקבלים נמוך בעשרות אחוזים מזה של בתי הספר הציבוריים. אם תקציבם היה מושווה, כפי שאנו סבורים שיקרה, ודאי שזה לא היה הופך את ישראל “למדינה הראשונה במערב שמעניקה מאה אחוז תקצוב ציבורי לבתי ספר פרטיים” כפי שטוען הוד.
מדינות רבות מעניקות תקציב שוויוני פר תלמיד בין אם הוא נרשם לבית ספר פרטי (שעומד בתנאים שקובעת המדינה) או ציבורי – ביניהן אנגליה, הולנד, דנמרק, פינלנד, נורווגיה ואחרות. מתברר שמדיניות סוציאל-דמוקרטית לא מכריחה הלאמה של כל מוסדות החינוך במדינה ומלחמת חורמה בחינוך פרטי. דווקא מימון ציבורי מלא ופיקוח על אי-אפליה מאפשרים להנגיש את החינוך הפרטי (המפוקח) גם לשכבות החלשות, ואילו צמצום התקצוב, שמכריח את המוסדות להסתמך על תשלומי הורים גבוהים, מדיר את השכבות החלשות ומביא לסגרגציה.
מלבד בציבור החרדי, למעט מקרים נדירים מאד, אין באמת חינוך פרטי בארץ. גם המוסדות שאינם בבעלות המדינה כפופים לרגולציה אינסופית שמגבילה את חירותם ליזום וליצור. רישיון לבית ספר מוכר שאינו רשמי, מותנה למשל בקיום תכנית לימודים של משרד החינוך – הרבה יותר רחבה מלימודי הליבה, העסקת המורים מחויבת להתנהל בהתאם להסכמים הקיבוציים של משרד החינוך, לוח החופשות חייב להיות זהה, אופן חלוקת התלמידים לכיתות, אורך שעות וימי הלימוד – כולם חייבים להיות זהים לאלו של בתי הספר הציבוריים. יש לעג לרש בכינוי בתי ספר כאלו “פרטיים” כאשר עיקר מה שמבחין אותם מהציבוריים הוא תת תקצוב ולא הרבה יותר חופש.
משרד החינוך הישראלי הוא ריכוזי מאוד ביחס לנהוג בעולם המערבי והמחיר של החנק הוא נוראי. תפקידו העיקרי של המשרד אמור להיות קביעת המטרות בהן מסגרות החינוך צריכות לעמוד, פיקוח רזה ויעיל על מידת עמידתן ושיקוף של הממצאים לציבור, ותקצוב שוויוני וגמיש למוסדות על כל תלמיד שרשום אצלם ללא הבדלי דת, גזע, מגזר או מין.
לפורום קהלת ישנן הצעות כיצד ניתן ליישם מעבר למודל כזה, כפי שהתבצע במדינות אחרות שמציגות הישגים גבוהים יותר וגם שוויוניים יותר, מבלי לחנוק ולנהל מלמעלה כל פרט וכל משאב שמנותבים למערכת החינוך. אנחנו מאמינים באפשרות לשפר את החינוך בארץ אך זה לא יקרה מתוך הפצת שנאה כלפי ציבורים אחרים אלא מתוך בירור ודיון אמיתי הנסמך על עובדות.
