קשה להתעלם מהעובדה שמערכת המשפט מעסיקה את הציבוריות הישראלית מעבר למידה. זה לא בריא לחברה הישראלית ולא בריא למערכת המשפט. מערכת המשפט היא רשות מרשויות המדינה. איבר מאיבריה. אמנם איבר חיוני, אך איבר בין איברים אחרים. עיסוק ציבורי מתמיד ומופרז במערכת המשפט מעיד על בעיה. לא צריך להיות אורתופד כדי לקבוע שמשהו אינו כשורה אצל אדם שעסוק ללא הרף בברכיו.
הסקרים מצביעים על ירידה תלולה באמון הציבור במערכת המשפט, ולא בכדי. אין כמעט סוגיה ציבורית, מקומית או ארצית, כלכלית, מדינית או ביטחונית שעיני מקבלי ההחלטות והציבור לא נשואות למערכת המשפט כדי לתת את המילה האחרונה. מצב זה מזיק לדמוקרטיה הפרלמנטרית והחירות הפוליטית של האזרחים אך גם למערכת המשפט עצמה. שופט בית המשפט העליון המנוח משה לנדוי שוחח לפני 22 שנה עם העיתונאי ארי שביט ואמר בדאגה: “בית המשפט נכנס לתוך מים עמוקים מדי. לתוך ביצה טובענית של דעות ואמונות פוליטיות. והדבר הזה מסוכן הן למדינה והן לבית המשפט”. השופט המנוח אף הביע חשש לעתידה של מערכת המשפט: “היא מובלת בדרך שחייבת להביא במוקדם או במאוחר לירידת המעמד הציבורי של בית המשפט”.
נדמה שמסה קריטית בציבור, מאגפים שונים, הגיעה לכדי הבשלה שאין די איזונים, חסמים ובלמים על מערכת המשפט בישראל. ישנה פגיעה קשה בהפרדת הרשויות, בזכויות האזרח מול גורמי האכיפה, ביכולת ליישם מדיניות, ביכולת לבטא חירות פוליטית אזרחית ובשירות או המוצר המשפטי שהאזרח מקבל מבתי המשפט. אגפים שונים בציבוריות הישראלית מתמקדים בהיבטים שונים. אחד אוחז רגל והשני חדק אך הפיל אותו פיל. ישנה הסכמה מתרחבת על כך שישנה בעיה. עלינו לעבור, כציבור, משלב ניתוח הבעיות לשיח אחראי על אודות הפתרונות.
תקופת בחירות אמורה להיות התקופה שבה נבחרי הציבור פורשים את מרכולתם ומכריזים מה בכוונתם לעשות. אם בעבר נהגו ישראל להתלונן שהפוליטיקאים אינם מקיימים הבטחות. כעת אבקש להלין על כך שהפוליטיקאים פשוט הפסיקו להבטיח או אולי אפילו הפסיקו לדבר. מדובר בתופעה שאינה בריאה לדמוקרטיה פרלמנטרית שנשענת על התחייבויות בענייני מדיניות וגריפת תמיכה מדי תקופה קצובה. ללא הבטחות ולאחר מכן הצבעה נבחרי הציבור לא מקבלים איתות מדויק מה מתגמל מבחינת מנדטים. משהו בתקשורת הבריאה בין אזרח לנבחר ציבור נפגם בבחירות אילמות המתבססות על פרסונות בלבד.
המפלגה היחידה שפרסמה מצע שמתייחס למערכת המשפט היא הציונות הדתית. בהחלט רצוי לדון בסעיפיה השונים, בהצדקתם, בסדר חשיבותם או באופן הנכון של יישומם. כך לדוגמה סימון השיטה הישראלית לבחירת שופטים כנושא מרכזי בהחלט מוצדק. ישראל עומדת כעוף מוזר עם שיטתה בקרב הדמוקרטיות. אך קשה להלום את האלם שנפל על נבחרי הציבור האחרים סביב סוגיות חשובות אלו דווקא בתקופת הבחירות. ביחס לשאלות כה קריטיות שמעצבות את הזירה הציבורית שלנו בכל מובן אפשרי אזרחי ישראל זכאים לדעת מהי המדיניות שכל מפלגה מציעה. ואינני מדבר על סיסמאות ריקות מעין “נגן על שומרי הסף” או “נגיע לשלטון ונעשה סדר”. אני מדבר על צעדי מדיניות קונקרטיים – יהיו עמדותיכם אשר יהיו. בדמוקרטיה האזרחים, ה”דמוס”, הם הריבון. ולריבון מגיעות, אם לא קיום הבטחות, אז לפחות הבטחות שמהוות אינדיקציות חשובות לתפיסת עולם וכוונות. אל תיקחו מאיתנו גם את ההבטחות.
