אם בעיית הטרמפיסט מבחינתכם פירושה לעמוד שעות בשמש הקופחת בצומת קסם, פרה חולבת היא מה שאתם מגדלים ברפת וצמיחה היא רק מונח מתחום הבוטניקה – המילון הזה נועד לכם * הכלכלן יונתן סורוצקין מפורום קהלת הסתער על המשימה כדי שבפעם הבאה שישתמשו במילה הפופוליסטית ‘הטבות’ או ידברו על חוק חינוך מלידה עד גיל שלוש, תדעו שאין ארוחות חינם
אי-שוויון (מדד) – מדדי אי-שוויון שונים מודדים את ההפרש בין ההכנסות של עניים להכנסות של העשירים. מדיניות ממשלתית יכולה להגדיל אי-שוויון, כמו במקרה של קצבאות ילדים, או להרחיב אי-שוויון, כמו במקרה של פנסיה תקציבית (ע”ע). מדיניות ממשלתית יכולה גם להקטין אי-שוויון אגב תשלום מחיר חברתי גבוה, למשל באמצעות מדיניות מיסים אגרסיבית מדי. מתנהל ויכוח על חשיבות צמצום האי-שוויון, על התועלת שבכך ועל המחירים של סוגי מדיניות שונים.
בעיית הטרמפיסט – בעיה שנוצרת כאשר מוצר מסוים מסובסד אך מנוצל על ידי גורמים שסבסוד המוצר (ע”ע) לא יועד להם. טרמפיסט הוא אדם הנהנה ממוצר, משירות או מיתרונות של תרחיש מסוים בלי לשאת בנטל הכרוך בהפקת המוצר או השירות או בקיום התרחיש, ובקיצור: משתמט. התנערותו של האדם מחובותיו מעוררת תרעומת בקרב מי שנשאו בנטל ואינם זוכים מכך ליתרונות ניכרים על פני המשתמטים. לדוגמה, אנשים שמשתמשים באתרי שיתוף תוכן ללא העלאת תוכן משלהם או אנשים שנהנים מחיסונים לנגיף הקורונה בלי ששילמו מס בריאות מימיהם.
גזרות כלכליות – ביטוי תקשורתי פופוליסטי שנוגע לרוב לצעדים שנועדו לתקן עיוותי מס ולשלם על הטבות שהמדינה אינה מסוגלת לממן.
גלובליזציה – תהליך שבו לאזרחים של מדינות יש גישה נרחבת יותר ויותר למוצרים ולשירותים ממדינות אחרות. בזכות הגלובליזציה אזרחי ישראל נהנים מגישה למוצרי אלקטרוניקה, חשמל וטקסטיל זולים, ואילו מדינות העולם נהנות בין השאר ממוצרי פלסטיק ותוכנה ישראליים.
דיור (מדיניות) – מדיניות ממשלתית שבה משאבים השייכים לכלל הציבור מועברים לאנשים שזכו בהגרלה (מחיר למשתכן) או לאנשים בעלי הון וצרכים ספציפיים (מחיר מטרה) או לקבוצות לחץ (ע”ע) כמו חברי הסתדרות המורים או אנשי קבע.
הטבות כלכליות – ביטוי תקשורתי פופוליסטי שנוגע לרוב לצעדים קצרי ראייה של פוליטיקאים הכוללים גביית כסף מכיס אחד של הציבור או הגדלת הגירעון למען כיס אחר.
הטבות מס – סובסידיה (ע”ע) עקיפה שבה הממשלה מתגמלת קבוצות לחץ על ידי הנחה או פטור ממיסים. סך הטבות המס בישראל נאמד בשמונים מיליארד שקלים, כלומר מדינת ישראל משקיעה בקבוצות למיניהן סדר גודל של כל תקציב החינוך. הטבות מס כוללות בין השאר חוק עידוד השקעות הון, שנועד להיטיב עם בעלי הון, פטור ממס על הפקדות לקופות גמל והשתלמות, שממנו נהנים בעיקר חברי הסתדרות, וזיכוי בגין ילדים.
היי-טק – קטר הצמיחה של המשק שהפך את ישראל ממדינה מתפתחת למדינה מתקדמת ומפותחת. כיום ההיי-טק הוא היתרון היחסי (ע”ע) העיקרי של ישראל. ההיי-טק מושך למעלה את הפריון (ע”ע פריון עבודה) ומשלם חלק גדול מהמיסים המממנים את השירותים החברתיים בישראל.
הסתדרות (גם הסתדרות המורים, הסתדרות הרופאים) – ארגונים שמטרתם להפחית את איכות המוצר ולהעשיר את כיסיהם של חבריהם. למשל, הסתדרות המורים נלחמת במצוינות בחינוך ומונעת גמישות ניהולית ופיטורי מורים גרועים; ההסתדרות הרפואית מקשה את לימודי רפואה כדי לשמור על שכר גבוה ועל תורים ארוכים; ההסתדרות הכללית שומרת על כוחם של עובדי הנמלים, של חברת החשמל ושל פקידים בכירים ומונעת רפורמות.
זכויות יתר – מצב שבו אזרחים מסוימים נהנים מזכויות שאזרחים אחרים אינם נהנים מהן רק מתוקף היותם קבוצת לחץ פוליטית, כגון חקלאים הנהנים ממכסות ייצור ומחסימת תחרות מחו”ל או אנשי קבע שלוחצים על פנסיות תקציביות (ע”ע) מוגדלות.
חוב – הדרך המועדפת על ידי פוליטיקאים לממן תוכניות וקניית קולות. אם פוליטיקאי נאלץ להעלות מיסים כדי לקדם סובסידיות (ע”ע) או שירותים (ע”ע שירותים ממשלתיים), הוא עלול לשלם בכיסאו. משום כך פוליטיקאים מעדיפים ללוות כספים ולספר לציבור שיש עץ כסף. החוב של מדינת ישראל עומד על כטריליון שקל, שהם יותר ממאה אלף שקל לאדם. הריבית על החוב היא הוצאה מרכזית בתקציב המדינה (ע”ע).
חוק ההסדרים – חוק שמלווה את תקציב המדינה ובו שורה של רפורמות כלכליות. תכלית קיומו של החוק היא להעביר רפורמות מהר וללא דיון אמיתי בכנסת עקב התנגדות צפויה של הציבור או גורמים פופוליסטיים. לעיתים מדובר ברפורמות חשובות אך לא פופולריות כמו העלאת גיל הפרישה, ולפעמים אלה רפורמות הרסניות כמו תוכניות דיור ממשלתיות.
חוץ-תקציבי – מקור מימון ממשלתי שנמצא מחוץ לתקציב המדינה ומשמש למימון פרויקטים וקבוצות לחץ מחוץ לביקורת הציבורית. למשל, השכר הגבוה של עובדי חברת החשמל, הנמלים ורשות שדות התעופה ממומן על ידי אגרות ושירותים שאינם נכנסים לתקציב. תאגיד השידור הציבורי ממומן על ידי אגרת הרכב באופן שעוקף את תקציב המדינה ואת ביקורת הציבור. תוכניות דיור שונות ממומנות על חשבון נכסים שמנוהלים על ידי רשות מקרקעי ישראל ללא ביקורת אמיתית.
חסמי סחר – שם כולל לחוקים שנועדו למנוע מאזרחי ישראל גישה למוצרים זולים מחו”ל; הגורם העיקרי ליוקר המחיה המאמיר. למשל, מכסים גבוהים על מזון מייקרים את הסל ברשתות המזון בעשרות אחוזים. חסמי סחר יכולים להיות מכסים, מכסות, תקנים, דרישות רישוי וביורוקרטיות. בניגוד למקובל לחשוב, תפקיד חסמי הסחר אינו להגן על אזרחי ישראל אלא להעשיר קבוצות לחץ חזקות.
יתרון יחסי – מצב שבו אדם, קבוצת אנשים או מדינה טובים יותר בלייצר משהו אחד על פני משהו אחר. למדינת ישראל למשל יש יתרון יחסי בהיי-טק אבל חיסרון יחסי בגידול פירות טרופיים. התמקדות ביתרונות יחסיים של מדינה מובילה לצמיחה (ע”ע) ולשיפור רמת החיים. למרות זאת מדינות רבות פועלות לעיתים נגד היתרון היחסי של עצמן כדי להעשיר קבוצות לחץ. לדוגמה, ישראל סבסדה מפעלי טקסטיל עשרות רבות של שנים ובכך קבעה שכר נמוך וכושר תחרותיות מוגבל.
כוח קנייה – היכולת של אזרח לקנות מוצרים ושירותים. כוח הקנייה משקף איכות חיים ומאפשר לנו להשוות בין אזרחים בכלכלות שונות. גלובליזציה, השקעה ביתרונות יחסיים ורגולציה נמוכה מחזקות את כוח הקנייה של האזרחים. רגולציה מחמירה, חסמי סחר, זכויות יתר, ממשלה מנופחת ותקציב גדול מחלישים את כוח הקנייה של האזרחים. בארצות הברית בשל כוח הקנייה החזק יותר אפשר לקנות חלב וביצים במחצית ממחירם בישראל.
ליברטריאניזם – תפיסת עולם הדוגלת באחריות אישית, בחירה אישית וכלכלית ומינימום התערבות ממשלתית בכלכלה ובחברה. קבוצות לחץ כגון ההסתדרות משתמשות במושג כבמילת גנאי כדי לדחות ביקורת עניינית. ליברטריאנים מפורסמים הם רוברט נוזיק, מורי רוטברד, לודוויג פון מיזס וזוכי פרס נובל לכלכלה מילטון פרידמן ופרידריך האייק.
מיסים – הדרך העיקרית של ממשלה לממן את הוצאותיה. יש מיסים ישירים המוטלים על הכנסות, כגון מס הכנסה, ביטוח לאומי ומס חברות, ויש מיסים עקיפים המוטלים על הוצאות, כגון מע”ם, מס קנייה ומס בלו על הדלק. כ-80% מהמס הישיר משולם על ידי שני העשירונים העליונים.
ממשלה מנופחת – מצב שבו הממשלה גדולה ממה שהציבור מעוניין שתהיה. בישראל יש לפחות עשרה משרדים שנחיצותם שנויה במחלוקת: משרד ראש הממשלה החליפי, משרד האנרגיה, המשרד לקידום קהילתי, משרד ירושלים ומורשת, משרד החדשנות, המשרד לפיתוח הפריפריה, הגליל והנגב, משרד המודיעין, המשרד לשוויון חברתי, המשרד לשת”פ אזורי ומשרד התפוצות.
סבסוד (סובסידיה) – העברת כסף מהאזרחים ליצרנים מסוימים כדי להוזיל מוצר מסוים ולהיטיב עם הציבור לכאורה, אף שבפועל מדובר בקניית כוח פוליטי על חשבון האזרחים. סובסידיות ישירות שבהן כסף מועבר ליצרן ספציפי אינן מצטיירות טוב, ולכן ממשלות מעדיפות סבסוד עקיף על ידי חסמי סחר והטבות מס. לדוגמה, מדינת ישראל מייקרת את האוטובוסים לחברות התחבורה הציבורית בכך שהיא מחייבת אותם לרכוש אוטובוסים המורכבים בישראל. התוצאה היא שהתחבורה הציבורית בישראל יעילה פחות ויקרה יותר ממה שהייתה יכולה להיות.
עוני יחסי – מספר האנשים המשתכרים מתחת למחצית השכר החציוני; אם השכר עולה החציוני עולה, מספר העניים גדל אף שלא חל שינוי במצבם הכלכלי. אם למשל יתחילו עוד עשרות אלפי משפחות להתפרנס מהיי-טק, יעלה מספר העניים.
עוני מוחלט (אבסולוטי) – עני הוא אדם שההכנסה שלו נמוכה מסף מוגדר. לצורך העניין, לפי כמה ארגונים בין-לאומיים, עני הוא אדם שמשתכר פחות מ-1.25 דולר ליום.
עץ הכסף – כינוי לאמונה הגורסת שלמדינה יש משאבים אין-סופיים והיא יכולה לממן את הוצאותיה על ידי קטיף מעץ הכסף. במציאות כל הוצאה של המדינה זקוקה למימון באמצעות מיסים (ע”ע) או על ידי הגדלת החוב (ע”ע). לדוגמה, כאשר פוליטיקאים מנסים לקדם חינוך ‘חינם’ לבני אפס עד שלוש הם נשענים על האמונה בעץ הכסף. בפועל ה’חינם’ יעלה עשרות רבות של מיליארדים ויגרור העלאת מיסים או הגדלת החוב.
פנסיה – תוכנית פרישה שבה שכירים ועצמאים מפרישים חלק משכרם לתקופה עתידית שבה יהיו פנסיונרים. מרבית האזרחים בישראל מפרישים אחוזים ניכרים משכרם ויוצאים לפנסיה כשהם בני 67. פנסיה תקציבית היא תוכנית פרישה שבה המתוקצב אינו מפריש דבר, והמדינה מממנת את כל הפנסיה שלו מתקציבה.
פרה חולבת – כינוי רווח לעצמאים ולשכירים המממנים את הפקידים.
פריון עבודה – תוצר לעובד או לשעת עבודה המודד כמה עובד מייצר בפרק זמן מסוים. פריון גבוה מעיד על יעילות גבוהה ומוביל לשכר גבוה ולרמת חיים גבוה, ופריון נמוך הוא תוצאה של עבודה לא יעילה בסקטורים שאין בהם יתרון יחסי, למשל חקלאות או טקסטיל. פריון גבוה הוא תוצאה של ניצול יתרון יחסי, בין שלפרטים ובין שלמדינות.
צמיחה – שינוי בתוצר משנה לשנה. צמיחה לנפש היא שינוי בתוצר בהתחשבות בגידול באוכלוסייה. צמיחה נמוכה מדי מעידה על דריכה במקום, וצמיחה שלילית נקראת מיתון. מדיניות ממשלתית יכולה להיות תומכת צמיחה, כמו במקרה של הפשטת רגולציה, הקטנת חוב או פתיחה לתחרות. ברם מדיניות ממשלתית יכולה להיות מדכאת צמיחה, כמו סבסוד ותמיכה בקבוצות לחץ.
קבוצת לחץ – ארגון שמטרתו להשפיע על החלטות המתקבלות ברשויות ומשתמש בהפעלת לחץ מרובה על גורמי השלטון כדי להשיג את מטרתו ולקבל משאבים הגדולים מהגודל היחסי של הארגון. מאחורי רגולציות, תקנות וסובסידיות רבות עומדות קבוצות לחץ. קבוצות לחץ רבות מחביאות את האינטרס הפרטי שלהן מאחורי טענות לאינטרס לאומי. למשל, יצרן אוטובוסים מקומי עשוי ללחוץ לאסור ייבוא כדי לחסום תחרות, אך הנימוק לאיסור יהיה “חשיבות ייצור אוטובוסים בארץ”.
רגולציה – חוקים ותקנות וגם התהליכים והביורוקרטיה הנלווים להם, שבהם המדינה מסדירה מדיניות. ישראל נחשבת למדינה בעלת רגולציה מחמירה במיוחד בשלל תחומים. לצד רגולציות חשובות כמו תקנות בטיחות בעבודה וחוזק מבנים, מדינת ישראל קובעת גם מה נחשב לתוכנית דרמה, כמה דגים צריכים להיות בקציצת גפילטע פיש ובאילו שירותים במסעדה מותר לשים פח. עלות הרגולציה מושתת על בעלי העסקים, והם בתורם נאלצים לגלגל את העלויות על הצרכנים, וכך מתייקרת המחיה. לאחרונה הממשלה מנסה לשים רגולציה על הרגולציה באמצעות רשות רגולציה עליונה.
שירותים ממשלתיים – כינוי לסך כל הפעולות שהממשלה עושה שאינן העברת כספים (ע”ע סובסידיות). שירותים עיקריים הם ביטחון, חינוך ובריאות. השמאל הכלכלי וקבוצות הלחץ מעוניינים להרחיב את השירותים הממשלתיים, ואילו בימין הכלכלי מציינים את הכישלון של גופים ממשלתיים לספק שירות ברמה נאותה לעומת השוק החופשי.
שכר (נטו, ברוטו, מינימום, רגולציה) – תשלום בכסף או בשווה כסף בעבור עבודה. השכר נקבע בהסכמה בין העובד למעסיק. שכר ברוטו הוא השכר הכולל שמשלם המעסיק לעובד, ואילו שכר נטו הוא השכר הנקי לאחר ניכויי מס הכנסה, ביטוח לאומי, מס בריאות וכל ניכוי אחר שמעסיק חייב לנכות משכר העובד על פי חוק. שכר מינימום הוא השכר המינימלי הקבוע בחוק שהמעסיק נדרש לשלם לעובד. נכון לכתיבת שורות אלו, שכר המינימום בישראל הוא 5,300 שקלים לחודש במשרה מלאה.
תוצר – סך כל הסחורות והשירותים המיוצרים במשק במהלך שנה. תוצר לנפש הוא התוצר חלקי מספר האזרחים. תוצר גבוה מעיד על מדינה עשירה שיכולה לספק רווחה לתושביה.
תקציב המדינה – האמצעי שבעזרתו ממשלת ישראל מוציאה את המדיניות לפועל. גודל תקציב 2021 הוא 609 מיליארד שקלים, כולל החלק הגדול בתקציב, שהוא החזר חובות עבר בסך 122 מיליארד שקלים. בשנת 2021 תאסוף מדינת ישראל מאזרחיה במיסים (ע”ע) ובתקבולים רק 389 מיליארד שקלים. את שאר הסכום, 222 מיליארד שקל, היא תצטרך ללוות, ואנחנו נצטרך להחזיר. על עמלות וריביות תוציא ממשלת ישראל השנה 41 מיליארד שקל. נוסף על כך המדינה מממנת פרויקטים רבים במימון חוץ-תקציבי (ע”ע) כדי למנוע את ביקורת הציבור.
