השבוע באה לסיומה הדרמה המרתקת והכואבת הזו, בדיוק עשור לאחר שהחלה. דרמה אנושית-צבאית-תקשורתית-משפטית, שהחלה בבוקר ערפילי באוקטובר 2004, כשפתאום צצה דמות עם תיק על הגב בפתח מוצב גירית שבין ציר פילדלפי לרפיח. זו היתה נערה-ילדה כבת 14. חייליו של סרן ר’ זיהו אותה כמחבל וירו בה, וגם סרן ר’ עצמו יצא והסתער לעברה. אחר-כך באו פרסומי גנאי חריפים בעיתונות הישראלית והבינלאומית, התחקירים הצבאיים והשעיית המ”פ (סרן ר’).
בהמשך נעצר סרן ר’, בבוקר הוגש נגדו כתב אישום ובערב פורסמה הכתבה ב”עובדה”, וכעבור שנה הוא זוכה זיכוי מוחלט מכל האישומים בבית-דין צבאי. אז הגיש סרן ר’ תביעת דיבה בבית-המשפט המחוזי בירושלים. בפסק הדין בשלהי 2009 חויבו דיין וטלעד לפצות את סרן ר’ ולפרסם הודעת תיקון. ערעור הוגש לבית-המשפט העליון. בראשית 2012 התקבל הערעור, כאשר שלושה שופטים קבעו שני חידושים דרמטיים בדיני לשון הרע. השבוע ניתן פסק הדין בדיון הנוסף, כששמונה שופטים מתשעה החליטו להשאיר את תוצאת הערעור: אילנה דיין נפטרה מכל חובה בגין הכתבה עצמה, וטלעד חויבה בפיצוי רק על שידור הקדימון.
הרכב של תשעה שופטי בית-המשפט העליון אמר בקול צלול וברור: יש אמת ויש שקר. זו אמירה חשובה אחרי המבוכה שיצר פסק הדין של הערעור, זה שעליו היה הדיון הנוסף. כעת הושבה הלכת “אמת לשעתה” לממדיה המקוריים, ונקבע באופן נחרץ כי כשחוק איסור לשון הרע מעניק למשמיץ הגנה מפני תביעה “כשהדבר שפורסם היה אמת”, המשמעות היא שהדברים פשוט היו אמת. לא שהמפרסם חשב שהם אמת, לא שהוא רצה להאמין שהם אמת, ולא שבזמן הפרסום היה הגיוני לחשוב כך; פשוט דברי אמת.
יש לכך סייג אחד, והוא שהאמת היא בהתאם למה שבית-המשפט השתכנע. מה לעשות, הגנת “אמת דיברתי” נועדה ליישום בבתי-משפט. אפשר להתלונן על כך, אבל עוד לא ראיתי מנגנון טוב יותר לבירור האמת. אלו חדשות מרעננות בעולם שבו תיאוריות פילוסופיות פוסט-מודרניות עלולות ליצור בלבול, וכמה מן השופטים אפילו התייחסו לכך במפורש.
עולם המשפט נושם לרווחה.
במה הציבור מעוניין
אבל שאלת האמת היא רק אחת מבין השלוש שנקבעו לדיון הנוסף. השאלה השנייה התייחסה להיבט אחר בהגנת “אמת הפרסום”. כדי שהיא תחול החוק מחייב שיהיה גם “עניין ציבורי” בפרסום. השאלה שניסח הנשיא לקראת הדיון הנוסף היא אם אפשר לומר שיש עניין ציבורי בפרסום כאשר תלוי הליך משפטי בעניינו. עניין ציבורי הוא כמובן לא כל מה שמסקרן את הציבור, אלא מה שיש אינטרס ציבורי בפרסומו.
ניסוח השאלה כך עשה חיים קלים מאוד לשופטים, שכמובן הכריעו כולם לחיוב. וכי מי יאמר שעצם קיומו של הליך שיפוטי מבטל את העניין הציבורי? אבל מי שמכיר את העובדות ואת פסק הדין של בית-המשפט המחוזי יודע שהניסוח הזה של השאלה עושה הנחת סוף-עונה לאילנה דיין.
כי מה היתה הכתבה של דיין? מישהו הדליף לידיה את חומרי החקירה המצולמים ששימשו את מצ”ח והפרקליטות הצבאית, כלומר שלוש קלטות וידיאו של חומר ראייתי. דיין ישבה על הקלטות האלה, ערכה אותן כמיטב כשרונה, והגישה לציבור מוצר של 17 דקות שעל גבי אריזתו כתוב באותיות של קידוש לבנה: זה מה שהיה שם, זו האמת. “דקה אחר דקה”, כלשונה של דיין.
ולכן השאלה אינה אם יש עניין ציבורי בנושא שמתקיים ביחס אליו הליך בבית-המשפט, אלא אם ניתן לומר שיש עניין ציבורי בכך שביום שבו מוגש כתב אישום חמור נגד אדם, ישודרו הראיות לעיני כל ישראל, בצירוף פסק דין מרשיע. למי ששכח, בתי-המשפט בישראל מתרעמים לא פעם על הדלפות של חומרי חקירה וראיות תוך כדי הליכים. בשנים האחרונות זו ממש מכת מדינה. לא מכבר דנה בנושא הוועדה לביקורת המדינה של הכנסת, והמשטרה נדרשה לתת תשובות. זה באשר להדלפה. ובנוגע לפרסום – חוק מפורש אוסר על פרסום כזה וקובע כי הוא עבירה פלילית (“סוביודיצה”). אבל גם אם נניח לכל הזוטות האלה: זכותו של נאשם להליך הוגן – מה יהא עליה?
אז בית-המשפט עשה הנחה גדולה לעצמו, דן בשאלה הטריוויאלית אם קיומו של הליך משפטי בנושא כלשהו אוסר על דיון ציבורי בו, והשיב בשלילה. על יישום התשובה הזו לגבי המקרה דנן עוד נדבר בהמשך.
בית-המשפט מתגייס למען העיתונות החוקרת
המצב המשפטי בלי פסק הדין בדיון הנוסף באמת בעייתי לעיתונות החוקרת. עיתונאי החושף פרשת שחיתות או עובדות לא נעימות בנוגע לאדם חייב לוודא כי על כל פרט מידע שלילי יהיה בידיו גיבוי ודאי של ראיות קבילות. המצב הזה מחייב ייעוץ משפטי צמוד מצד אחד, ומונע פרסום של תחקירים חשובים מבחינה ציבורית מצד שני. באופן אישי אני נתקל בקושי הזה כשאני מייעץ לעיתונאים חוקרים.
נקודת המוצא שלי היא שזה בדרך כלל נסבל: השם הטוב של האדם הוא באמת דבר חשוב, ופגיעה מיותרת בו היא דבר נורא. לכן טוב לדרוש רף ראיות מחמיר. אינך בטוח – אל תפרסם. אולם הקושי הוא במצבים – והם אינם נדירים – שבהם חושש העיתונאי כי מקורותיו לא יסכימו להעיד בבוא העת נגד בעל השררה שקלונו נחשף, או שהחומרים המפלילים שבידי העיתונאי אינם אלא הקלטות ומכתבים. זהו האפקט המצנן שכולם חוששים ממנו.
הפתרון שבחר בית-המשפט בדיון הנוסף הוא להכיר בהגנת תום הלב בהקשרים האלה. גם אם לא הוכחה אמת, ואפילו אם התברר שהדברים שקר גמור, יזכה המפרסם להגנה מפני תביעה אם פירסם עניין שיש בו חשיבות ציבורית ועשה כן בתום לב. המהלך הוא כפול, כי לפי החוק שני התנאים נדרשים: מצד אחד קבע בית-המשפט העליון – תוך הפיכת הדין המפורש שקבע לפני ארבעה עשורים – שיש חובה מוסרית וחברתית לפרסם תחקירים עיתונאיים שיש בהם עניין ציבורי “משמעותי”; מצד שני קבע שהסטנדרט של “תום הלב” מחייב בהקשר הזה “עיתונאות אחראית”, כלומר שהעיתונאי באמת פעל במקצועיות ויסודיות, הסתמך על מקורות אמינים והיה משוכנע כי הדברים אמת.
התקשורת עוצרת את הנשימה
הפתרון של בית-המשפט באמת נאה. הנה כך עיתונאים טובים יוכלו לפרסם תחקירים חשובים, וכולם ייצאו נשכרים. ולא רק עיתונאים שזה מקצועם, אלא כל אדם. כי פסק הדין קובע, ובצדק רב, שאי-אפשר ואין צורך לקבוע מיהו עיתונאי. מי שמפרסם עניין ציבורי משמעותי בתום לב יזכה להגנה, גם אם לפרנסתו הוא עוסק בתיקון מעליות.
הבעיה המטרידה היא שהדוקטרינה דווקא תגרום לעוד ועוד ספקות ואי-ודאות בקרב עיתונאים. היא דורשת מעיתונאי (או מכל מי שרוצה לפרסם תחקיר) להחליט מראש אם יש לו חובה לפרסם, כלומר אם מדובר בעניין ציבורי משמעותי. האם גם התחקיר שעשיתי אני, וגילה שגזבר ועד הבית שלי פועל באופן עקבי בניגוד לתקנון, הוא בעל עניין ציבורי משמעותי? הרי עבור השכנים זהו עולם ומלואו, הרבה יותר מטריד מפעילות צה”ל בעזה. ואיך יידע המפרסם מראש אם התחקיר שעשה עומד בסטנדרט תום הלב החמקמק?
אז הנה כעת בית-המשפט הוא בעל הסמכות. אם על פסק הדין של בית-המשפט המחוזי הלינו אנשי התקשורת כי השופט שם עצמו עורך ראשי, בא פסק הדין בדיון הנוסף והופך את השופט לזה שיבחן כליות ולב ויחליט אם העבודה נעשתה בתום לב, איך עיתונאי הגון צריך היה לפעול, ובייחוד – איזה נושא מספיק חשוב כדי להקים חובת פרסום.
התקשורת, כמה חבל, לא יכולה לנשום לרווחה.
כולם בשביל אחד
חשש מטריד מתגנב ללב: אולי עיתונאי מנוסה ששמו הולך לפניו יזכה להגנה ביתר קלות מעיתונאי מתחיל? אולי צדקה אילנה דיין כשהביאה שורה של עדי אופי שסיפרו בבית-המשפט המחוזי עד כמה היא עיתונאית הגונה ומקצועית? האם גם כתבתו של עיתונאי אנונימי בראשית דרכו, איזה בוזגלו, תזכה לעטרת “עיתונאות אחראית”?
פסק הדין מחזק את החשש המטריד הזה. לא היה כמעט שופט אחד בהרכב המורחב שלא ביקר קשות את הכתבה: היא נקטה נימה נחרצת, היא הביאה צילומי אילוסטרציה מטעים, היא לא הביאה תמונה שלמה, היא הכפישה את החיילים.
גם פסק הדין של בית-המשפט המחוזי, היחיד שבחן את העובדות, הכריע כי “אילנה דיין ביקשה להציף על סדר היום הציבורי דבר שנראה בעיניה בעייתי ומטריד, להצביע על שאלות ערכיות, עקרוניות […] ובחתירתה להגשמת המטרה הזו הזניחה את ההשלכות על שמו הטוב של התובע […] היא לא שכחה את הנסיבות שבתוכן פעלו החיילים לאורך האירוע כולו, אולם הקטינה והשמיטה כמה מן החשובות שבהן כדי לצייר תמונה שתהלום היטב את המסר שהתכוונה להעביר […] התובע היה […] הקורבן שהוקרב כדי לספר את הסיפור באופן שהמסר יעבור” (פסקאות 173–174).
אחת העובדות שהושמטו בכתבה, אגב, היתה שצלף פלסטיני ירה ופגע בכוח בעת שיצאו סרן ר’ וחייליו לעבר הדמות. לכן שלל המחוזי את האפשרות לייחס לה תום לב, ואפילו קבע כי מתקיימות החזקות הקבועות בחוק להעדרו.
והנה, שופטי הדיון הנוסף – שהתהדרו בקביעה כי סטנדרט העיתונאות האחראית הוא סטנדרט גבוה ושהגנה תינתן רק לעומדים בו – התייצבו דום בתמימות דעים מפליאה כי העבודה שעשתה דיין עומדת בסטנדרט הזה, וראויה היא לזכות בהגנת תום הלב. האם אפשר עוד להיות בטוחים שמסנן “העיתונאות האחראית” ימלא את ייעודו?
בארץ הפלאות
ואם כבר התחלנו להתפלא, אי-אפשר בלי שאלת העדכון. כי חברי ההרכב היו כמעט תמימי דעים גם בכך שהיה יותר ממתבקש שאילנה דיין תעדכן את צופיה כשסרן ר’ יזוכה מכל האישומים. תום לב הוא תום לב, ועניין ציבורי הוא עניין ציבורי. והנה, מעשה פלאים, כשבאים ליישם את ההלכה החדשה על הכתבה של דיין, פתאום שאלת קיומו של תום לב, שההימנעות מעדכון היא בוודאי אינדיקציה מופלאה להעדרו, מפנה את מקומה לשאלה אם יש חובה לעדכן.
חברי ההרכב פיתחו דיון מרתק אם יש חובה גמורה, או רק לפי פנייתו של הנפגע, או שמא רק צריך ליידע את הנפגע בכוונה לעדכן, והאם בית-המשפט יכול לחייב בתיקון גם ללא קביעת אחריות. אבל הנושא, כמה חבל, אינו הטלת חובה. הנושא הוא שאלת קיומה של אינדיקציה לחוסר תום לב.
לא ברור מה קילקל את השורה – המוטיבציה הגבוהה להחיל על המקרה את דוקטרינת העיתונאות האחראית שזה עתה נולדה, או ההנחה הא-פריורית שאילנה דיין היא עיתונאית אחראית. כך או כך, בפעם הראשונה שהדוקטרינה מיושמת, היא לכאורה אינה עומדת בציפיות.
מדריך לעיתונאי
אז הנה, סיכום ביניים, מה שלימד אותנו בית-המשפט העליון – הממונה העליון על שמירת החוק בישראל – על קיומה של חובה מוסרית לפרסם ועל עיתונאות אחראית: עיתונאי שהודלף לו (כנראה בניגוד לחוק) חומר חקירה המוגש כראיה לבית-המשפט חייב חובה חברתית ומוסרית לפרסם אותו (בניגוד לחוק הסוביודיצה, שאינו נאכף עדיין ככתוב בספר החוקים), אם יש אינטרס ציבורי משמעותי(!) בפרסום (והפגיעה בזכות להליך הוגן וההשפעה על העדים ועל בית-המשפט אינן גורעות מאותו אינטרס). עיתונאי שעשה כן, אגב חריצת דין, השמטת כמה מהעובדות והוספת קטעי וידיאו מטעים – וכשלימים נודע לו שבית-המשפט זיכה לחלוטין את הנאשם נמנע מלעדכן את קהלו על כך – הוא עיתונאי אחראי הזכאי להגנת תום הלב.
אנדרטה לשם הטוב
נניח רגע לדוקטרינה וליישומה. הרי חוץ מהדוקטרינות המשוכללות, פסקי הדין האנגליים והאמריקאיים, קנאת הסופרים של חכמי המשפט העברי ושירי ההלל לחופש העיתונות, יש גם איש אחד ששמו הושחר. ולא היתה מחלוקת על כך ששמו הושחר. אבל רק מעטים מבין השופטים (כמו השופטת ארבל) התייחסו בכובד ראש לשיקול הזה. אצל רובם הקורבנות של הפרשה הם העיתונאים, ובייחוד אילנה דיין, שכידוע, מאוד זקוקה לכך שבית-המשפט ייחלץ לעזרתה ויגן על זכותה להתבטא.
דעת המיעוט של השופט רובינשטיין היא תמרור אזהרה מהבהב למעמדו של השם הטוב של האדם במשפט הישראלי. שמעתי מישהו שקרא כמוני את כל 166 עמודי פסק הדין, וניסח זאת היטב: על הקבר של הזכות לשם טוב הציב השופט רובינשטיין מצבה מכובדת. כדאי לקרוא את חוות דעתו, חומר טוב לקראת הימים הנוראים. ואולי רק מי שקם פעם בבוקר וראה את שמו מוכפש בכותרות העיתונים יודע לתת את המשקל הראוי לשם הטוב?
אז מה כן?
אולי אני טועה ודוקטרינת העיתונאות האחראית תוכיח את עצמה, תתעצב ממקרה למקרה, ונקבל עיתונות איכותית, נועזת ומרוסנת כאחד. ואולי ראוי שמהפכות חברתיות כאלה לא ייעשו על-ידי בית-המשפט, המחליט מטעמים עלומים כי “הגיעה השעה להכיר בקיומה של חובה עיתונאית” וכי יש לתת ביטוי ל”שינוי שחל בנורמה הכללית” וגם “לתפיסות העדכניות בשיטתנו” (הנשיא גרוניס, פסקה 51), בלי לגלות לנו מהם אותם שינויי נורמה, מי החליט עליהם, ועד היכן משפיעות אותן תפיסות עדכניות.
הכנסת, למשל, יכולה לתת פתרונות נהדרים למלכוד העיתונות החוקרת. למשל, חקיקה שתוריד את רף דיני הראיות בהוכחת אמת הפרסום בתביעות לשון הרע. כך שופט יוכל לקבל גם עדויות “מפי השמועה”, ולתת להן משקל לפי הבנתו ולפי הנסיבות. דיני הראיות ממילא הלכו כברת דרך בכיוון זה.
הסטנדרט יהיה אחיד, בנוגע לכל פרסום, ולאו דווקא ביחס ל”עיתונות המסורתית” (שפסק הדין קבע, לא ברור מדוע, שרק ביחס אליה תחול דוקטרינת העיתונאות האחראית). כך יוכלו עיתונאי ועורך להחליט כי פרשה מסוימת מבוססת דיה וניתן לפרסמה גם בלי כפיפות לראיות קבילות. הם לא יצטרכו להתלבט אם יש בפרסום עניין ציבורי “משמעותי” או סתם עניין ציבורי, ולא להתייסר בשאלה אם בית-המשפט יסכים לסווג אותם כעיתונאים אחראים. הם פשוט יוכלו לעשות את מלאכתם נאמנה.
