המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר
בדו”ח העוני ל-2017 של המוסד לביטוח לאומי, שפורסם בשבוע שעבר, מוערכת רמת הקושי של משפחה לצאת ממצב של עוני. הבדיקה מתמקדת בשאלה עד כמה עבודה של ההורים במשרה מלאה בשכר מינימום (כ-5,150 שקל ב-2017) מונעת ממשפחות לחיות במצב של עוני. בפועל, הבדיקה משווה בין הכנסות של משפחה לנפש לבין רמת ההכנסה לנפש שנדרשת לה כדי להיות מעל קו העוני, עם תלות מסוימת במספר הילדים.
המסקנות של כותבי דו”ח העוני הן כי אם עצמאית (חד הורית) עם שכר כזה תחיה בעוני כבר מהילד הראשון, כי “אם עצמאית עם שני ילדים העובדת במשרה מלאה בשכר מינימום, לא תיחלץ מעוני בלי שתמצא משאבים נוספים בסדר גודל של כ-40% מהכנסתה…” וכי במידה ש”שני בני זוג עובדים במשרה מלאה בשכר מינימום – הם יחיו בעוני אם יש להם שלושה ילדים, וכל ילד נוסף בבית משמעותו עוני עמוק יותר”.
מסקנות אלה מדאיגות למדי. ואולם תמונת מצב זו אינה תואמת את המציאות. המצב טוב בהרבה כאשר מביאים בחשבון הכנסות אחרות שמשפחות אלה זכאיות להן על פי חוק. אילו כותבי הדו”ח היו מביאים בחשבון את ההכנסה של המשפחות מקצבת הבטחת הכנסה (שהיא רק אחד מסוגי התמיכות שהמשפחות זכאיות להן על פי חוק), השלמת הכנסה או מענק עבודה, הם היו מגלים שמשפחות עם עד שלושה ילדים (חד הוריות ודו הוריות) שבהן ההורים עובדים במשרה מלאה, חיות כולן מעל קו העוני.
כותבי הדו”ח מתעלמים לחלוטין מההכנסות הנוספות של משפחות אלה בניתוח המוצג. לגבי ההכנסה ממענקי עבודה – כותבי הדו”ח דחקו את השפעתה על מסקנות הבדיקה לנספח 26, שם התמונה כבר אינה עגומה כפי שהוצגה בראשית הדו”ח.
לגבי קצבת הבטחת הכנסה, אין התייחסות כלל, אפילו בנספחים בתחתית הדו”ח. בהערת שוליים, מסבירים כותבי הדו”ח שהסיבה לכך שהם אינם מתחשבים בקצבת הבטחת הכנסה היא שהם מתמקדים בהכנסות מעבודה דווקא כשההורים עובדים במשרה מלאה.
הסבר זה רעוע, בייחוד ביחס למשפחות חד־הוריות, הזכאיות להטבות נדיבות הרבה יותר ממשפחות דו־הוריות, גם (באופן מוזר) כאשר ההכנסה הכוללת של המשפחה החד־הורית גבוהה יותר מההכנסה של המשפחה הדו־הורית. הורה עצמאי שעובד במשרה מלאה ומשתכר שכר מינימום זכאי לסכומים משמעותיים של השלמת הכנסה, שהופכים את תמונת המצב העגומה שהוצגה בגוף הדו”ח על פיה – וזאת, עוד לפני שמובאים בחשבון פטורים והנחות רבים שהמשפחה החד־הורית זכאית להם, המהווים תחליף להכנסה כספית. רשימה חלקית כוללת, בנוסף לגמלת הבטחת הכנסה בשיעור מוגדל: מענק עבודה בשיעור מוגדל, מענק לימודים שנתי עבור כל ילד מתחת לגיל 18, סיוע במימון מסגרות חינוך לילדים, קדימות בקבלה למסגרות החינוך המוכרות, סיוע בדיור, נקודת זיכוי במס הכנסה, תוספת של שמונה ימי מחלת ילד לשנה, סל שעות גמיש, קדימות בקורסי הכשרה מקצועית במסגרת לשכות התעסוקה, השלמת השכלה, הנחה בתשלומי ארנונה ברשויות המקומיות, הנחה בחשבון החשמל, ייעוץ משפטי וסיוע מוניציפלי.
התעלמות כותבי הדו”ח מהתמיכות (ובראשן גמלת הבטחת הכנסה) שמשפחות זכאיות להן תמוהה, ואין בה שום היגיון כלכלי. מעבר לכך, התעלמות זו יוצרת חוסר עקביות עם תחשיב קו העוני עצמו, המביא בחשבון את ההכנסות מכל שאר הקצבאות וההטבות, ולפיכך לא הגיוני להשוותו להכנסה שאינה מתחשבת בתשלומי ההעברה האלה. למעשה, בדיקה זו של המוסד לביטוח לאומי הופיעה בכל הדו”חות החל ב–2009.
הפנינו את תשומת לב המוסד לביטוח לאומי לטעות בבדיקה בדצמבר 2017, אך לצערנו גם בדו”ח האחרון שפורסם הם חזרו עליה – דבר שמעלה תהיות אם הטעות מקרית או חלילה מכוונת. כתוצאה מטעות זו נוצר רושם כי מצבן של משפחות דו־הוריות וחד־הוריות, שבהן ההורים עובדים במשרה מלאה ומשתכרים שכר מינימום, מחמיר – בשונה ממגמת השיפור הכללית במדדי העוני והאי־שוויון שעולה מהדו”חות בעשור האחרון.
הדקדוק בתחשיבים הללו של המוסד לביטוח לאומי חשוב בגלל ההשפעה העצומה של דו”ח העוני על השיח התקשורתי והציבורי, כמו גם על קובעי המדיניות. שנה אחר שנה קובעי מדיניות קוראים בדו”ח העוני כמה חמור מצבן של משפחות, בייחוד של משפחות חד־הוריות, ומקדמים יוזמות למתן הטבות ומענקי סיוע למשפחות אלה. לפי הדו”חות נדמה שמצב המשפחות האלה מחמיר והולך, שכן למרות ההטבות המצטברות, מצביע המוסד לביטוח לאומי בכל שנה על הקושי המתגבר שלהן להיחלץ ממצב של עוני. ואז קוראי הדו”חות מזדעקים ומקדמים הגדלה נוספת של ההטבות.
יש לתקן את אופן הצגת הנתונים בדו”ח העוני, כך שההשוואה לקו העוני תיעשה רק לאחר הכללת כל הקצבאות המתאימות, כדי לאפשר למקבלי ההחלטות להעריך את תוצאות המדיניות שקידמו ולהחליט כיצד לפעול הלאה. הדבר בוודאי מתבקש לגבי דו”חות העוני בשנים הבאות, אך הייתי מצפה גם מכותבי הדו”ח האחרון לפרסם מהדורה מתוקנת שלו, עם הבהרת הטעות שנעשתה והתיקון שבוצע.
