מאז ה-7 באוקטובר קיים שיח ער וחיוני בנוגע לכשלים ומחדלים שהביאו לאירוע הנורא. השבוע התקיים בוועדת ביקורת המדינה דיון בדו”ח המבקר מ-2016 שדן ב”מאבק הדיפלומטי-תקשורתי בתנועת החרמות ובגילויי האנטישמיות בחו”ל”, וחשף חוסר שיתוף פעולה בין הגופים העוסקים בנושא. לא נכון לומר כי לא הופקו לקחים מ-2016 ועד היום, אולם כאשר יהודים נרצחים ברחובות ארה”ב רק כי העזו להניף דגל ישראל, מפתה להאשים את הגופים הממשלתיים שעוסקים במדיניות חוץ, הסברה ומאבק באנטישמיות. בזמן שיו”ר הוועדה חזר והאשים את הגופים ותלה את הבעיות בהיעדרו גוף “מתכלל”, הוא התעלם לחלוטין מכשלים אחרים. ב-2014 השתתפתי באחת מוועדות הכנסת כנציגת ארגון הסברה בנושא החרם האקדמי על ישראל. סיפרתי אז כי כמועמדת לדוקטורט ניצבות בפניי שתי אפשרויות בלבד: לכתוב דוקטורט פוסט-ציוני בארץ או דוקטורט אנטי-ציוני בחו”ל. כולם הנהנו בהסכמה, אך אף אחד לא הבין באמת את גודל הסכנה. אנטישמיות לא צומחת יש מאין. בימי הביניים היא הובלה על ידי אנשי דת, ובעת החדשה היו בעיקר ממשלות שהובילו פרעות ביהודים. היום אנו רואים כיצד האקדמיה נשטפת, מאפשרת ומעודדת הפגנות אלימות שקוראות להשמדת יהודים. מנין זה מגיע? במשך עשרות שנים התפשט בעולם גל פוסט-קולוניאליסטי של הוגים כמו פרנץ פאנון, וכאשר הגיע לארץ חוקרים ישראלים החליטו “להלביש” את הסיפור המקומי על התיאוריה שמחלקת את העולם למדכאים ומדוכאים. הם החלו להפיץ נרטיב שקרי לחלוטין לפיו הציונות היא תנועה קולוניאליסטית, מדינת ישראל היא המדכא, והיהדות היא העליונות הלבנה.
