פעם אחר פעם מתאספים מרצים הנהנים מחופש אקדמי לצד עיתונאים דעתנים, שחופש הביטוי שלהם מהדהד מכל מקלט רדיו או מסך, ומספרים כיצד מבקשים להשתיקם. אופוזיציונרים מתוך הכנסת או מחוצה לה, שחופש ההתאגדות מאפשר להם להקים מפלגות חדשות בכל יום, מתלוננים בתור לרשם המפלגות ובמזנון הכנסת. לצידם יושבים שופטים שביטלו חקיקה ראשית בשל פגיעה בשוויון, פרקליטים שהגישו כתבי אישום נגד ראשי המדינה, ויועצים משפטיים שללא אישורם הממשלה מנועה מלזוז – וכולם מקוננים בצוותא על “שחיקה בדמוקרטיה” ו”פגיעה בשלטון החוק”.
כבר שנים מנסים לשכנע שאנחנו על סיפונה של הטיטאניק; הם מצביעים על ירידה במדדי הדמוקרטיה וגלישה “במדרון חלקלק”, ומפריחים איומים כלפי הציבור שמסרב להיכנע. אף אחד מהנאספים בכנסים הללו לא חושש למצוא עצמו מאחורי סורג ובריח בשל השתתפותו בכנס, וגם לא שהפנסיה התקציבית או קביעותו האקדמית תישלל. ועדיין רבים משוכנעים בכנות, שהדמוקרטיה הישראלית בסכנה ושהשלטון הישראלי פוסע בעקבות ארדואן.
אפשר לתלות את הסיבה לתופעה במדדים שגויים, או בחוסר יושרה. אבל אפשר להציע פרשנות אחרת כשמדברים על “קץ הדמוקרטיה”, לא מתכוונים לערכי החירות והשוויון, או לזכות לבחור ולהיבחר ולציית לחוק. המתלוננים מזהים “דמוקרטיה” עם שלילת שיקול הדעת של נבחרי הציבור.
מאז שנות ה־80, ובייחוד מאז המהפכה החוקתית והענקת המונופול ליועמ”ש על הייעוץ וייצוג הממשלה, ישראל שרויה במשבר חוקתי מתמשך כתוצאה מהפרת האיזון שבין רשויות השלטון. בעבר היו כללי משחק מוסכמים. השופטים הפרו את הכללים הללו באופן חד צדדי, ובכך שינו את הסדר החברתי. המהפכה העמידה את המשטר הישראלי על עיקר אחד – המשפטנים קובעים את הכללים בכל דבר ובכל מקרה לגופו.
החוק – המתיימר להיות כללי, ולהורות כיצד תתנהל המדינה – כבר אינו אמת־המידה לבחינת חוקיות. זה לא באמת חשוב מה כתוב בחוק, אלא כיצד הוא מתאים לתפיסות המהותיות שבשמן פועלים השופטים. “הכלל החדש” קובע בעצם שאין כללים. במקום לבחון את גבולות הסמכות, מחליטים מי יחליט; והתשובה ברורה: המשפטן יכריע אם ההחלטה, החוק, או אפילו חוק היסוד – ראויים.
בעבר, יכול היה השלטון לעשות כל פעולה שהוסמך לה בחוק. כיום, ברירת המחדל הפוכה: הממשלה מנועה מלפעול גם כשהסמכות החוקית נתונה לה – כל עוד לא התקבל אישור משפטי. כל דבר חקיקה פוגע באופן פוטנציאלי בזכויות כלשהן ומאפשר עתירה לבג”ץ. כל פעולה שלטונית חשודה בחוסר סבירות, עד שהשופט או היועמ”ש יאמר אחרת. העיקרון “הדמוקרטי” החדש המיר את רצון העם ושלטון החוק בערכי המשפטן – המלך הפילוסוף. גם מי שתומך עקרונית בביקורת שיפוטית, מתרעם כיצד הפכו את ברירת המחדל. לא מדובר במקרים קיצוניים, שבהם מבקשת ערכאה שיפוטית לבקר פעולה שלטונית, אלא במבנה חדש, שבו נדרש אישור משפטי לכל פעולה שלטונית.
הדגם המעוות הזה של הדמוקרטיה עומד בפני שינוי. עוד ועוד אנשים בישראל מאבדים את האמון במערכת המצדיקה אותו. זה לא מקרי, שהצורך בשיקום מערכת האיזונים והבלמים מסתמן כאחד מהנושאים שבלב מערכת הבחירות הנוכחית. מסתמן שהציבור, שמבקשים לשלול את יכולת ההשפעה שלו בשם “האינטרס הציבורי”, מבקש לראות שינוי.
המאמר פורסם לראשונה בישראל היום
