רקע                                                                                                                                       

בשלהי 2019 נחשף העולם כולו לראשונה למחלת ה־COVID-19, שחלק ניכר מהשפעותיה היה סגירת שעריהם של מוסדות חינוך ברחבי העולם, וכמובן גם בישראל. בד בבד  עם סגירתם של מיליוני ארגונים, מוסדות וחברות ברחבי העולם, סגירת מוסדות החינוך הייתה נדבך נוסף שהשפיע לרעה על הכלכלה העולמית כיוון שאלה שימשו, בין השאר, מסגרת המאפשרת להורים לעבוד. הילדים, ההורים, המורים, מנהלי בתי הספר, הגננות והסייעות נאלצו להסתגל לשגרה החדשה במהירות רבה, שגרה מלחיצה שבה אסור לגעת או להיפגש, שבה מתראים רק מרחוק, תוך כדי שמירה על איסורים רבים והיתרים מועטים. בתוך כל זאת, ניסו כולם לשמור עד כמה שניתן על הרצף הלימודי־חינוכי כדי למנוע פגיעה התפתחותית בילדים, אולם מהר מאוד החלו לצוץ בעיות שיצרו מתחים רבים בציבור.

נייר זה בוחן את השפעותיה של מגפת הקורונה על התמודדות השחקנים השונים הקשורים במערכת החינוך, את המכשולים, את הבעיות ואת האתגרים שעלו בעקבותיה, ומבקש למצוא להם פתרונות בתוך עולם שיתוף הציבור. תהליכי שיתוף ציבור הם יוזמות שלטוניות או אזרחיות שנועדו להרחיב את בסיס ההשתתפות של התושבים בתכנון מדיניות ומימושה ולהגדיל את מעורבותם בתהליכים השלטוניים. חסרונותיה של הדמוקרטיה הייצוגית הביאו לפיתוח עקרון שיתוף הציבור, עיקרון זה ממזג בין שיח של זכויות לשיח של מחויבות, והמשמש כלי לחיזוק מערכת היחסים של הממשל עם האזרחים ולהשבת אמון הציבור במוסדות הממשל.

במציאות של אי־ודאות רבה, שחשפה את חולשותיה הגדולות ביותר של מערכת החינוך, חשוב לבנות אמון מחודש בין השותפים במערכת החינוך, המושפעים ממדיניותה בעת משבר הקורונה, וזאת מתוך מטרה עליונה יותר – להשיב את אמון כלל האזרחים במערכת החינוך. אחת מהדרכים להשיג מטרות אלה, היא שיתוף הציבור. להלן תקציר המלצותינו בנושא זה:

• יש לבנות תשתית לעריכת סקרים ומחקרי שטח, בטרם הפתיחה בתהליך שיתוף הציבור. תשתית מחקרית זו תתקיים במסגרת מחלקות לשיתוף ציבור ותיעזר במחקריה במחלקות מחקר של גופים אחרים.
• יש לייסד פלטפורמות מוסדיות שבאמצעותן תתבצע פנייה לציבור ולמומחים בנושאי חינוך בעיתות חירום ובעיתות משבר. תפקידן יהיה מציאת פתרונות פרטניים לבעיות שעלו במחקרים מקדימים.
• יש לבזר סמכויות, להעניק תקציבים לרשויות המקומיות ולהיעזר בהן ביצירת תהליכי שיתוף ציבור מקומיים וקהילתיים, שעוסקים בבעיות פרטניות הנוגעות לאוכלוסייה ספציפית.
• מומלץ לכונן דיאלוגים מתמשכים בין קבוצות עניין המייצגות את כלל השותפים המעורבים והמושפעים ממדיניות החינוך, ולנסות לגשר על פערי הצרכים והאינטרסים ביניהם כדי לצמצם התנגדויות ומתחים.

השפעת מגפת הקורונה על החינוך

מגפת הקורונה, שהובילה לסגירתם של כלל מוסדות לימוד ברחבי העולם ללא יוצא מן הכלל, מגנים ועד אוניברסיטאות, יצרה השלכות כלכליות שליליות רבות ולא קיימת מדינה שלא נפגעה כתוצאה ממנה. נכון ל־12/3/20, יותר מ־370 מיליון ילדים ובני נוער הפסיקו לנכוח לא הגיעו למוסדות החינוך בשל ההסגרים שהוטלו. בסוף אפריל הושפעו 1.725 מיליארד ילדים, תלמידים, סטודנטים ולומדים אחרים, מההסגר על מוסדות ההשכלה, וב־10/5/20 ירד המספר לכ־1.268 מיליארד בשל היציאה ההדרגתית של חלק מהמדינות מן ההסגרים. על פי דיווחי ארגון UNICEF, בסוף אפריל יישמו 186 מדינות הסגר לאומי על מוסדות הלימוד, ושמונה מדינות יישמו הסגרים מקומיים. משמעות נתונים אלה היא השפעה על 98.5% מאוכלוסיות הלומדים בעולם. ב־10/5/20 ירד מספר המדינות המיישמות הסגרים לאומיים ל־177 ומספר המדינות המפעילות סגרים מקומיים עלה ל־13.

הפתרון הנפוץ ביותר שעלה לבעיית סגירת מוסדות הלימוד הוא המשך הלימודים באופן מקוון. פתרון זה הצליח בחלק מהמדינות, בייחוד באלו שמורגלות בהסגרים מסוג זה, אך נכשל כישלון חרוץ במדינות אחרות.

בעיות שעלו ברחבי העולם בעקבות סגירת מוסדות הלימוד:

• הפסקה ברצף הלימודי: במערכת החינוך יש חשיבות רבה לתהליך ההתפתחותי של הילדים. הפגיעה מסגירת מוסדות החינוך היא חמורה יותר אצל ילדים בעלי רקע חלש, שאין להם חלופות חינוכיות מחוץ לבתי הספר.
• תזונה לקויה: במקומות רבים ברחבי העולם – ואף בישראל – ישנה תוכנית הזנה שמעניקה לתלמידים ארוחה חמה ומזינה אחת ביום לפחות. סגירת בתי הספר הובילה לפגיעה במצבם התזונתי, עקב מחסור באפשרויות לארוחות מזינות.

פגיעה בבריאות הנפש: עם סגירת בתי הספר נחשפו ילדים לעולם חדש שבו הם חווים חרדה ולחץ סביבתי, מעבר לשינויים שהגבילו את שגרת חייהם. כדי לעבר חוויה זו הם זקוקים למידע אמין המותאם

לגילם, ושאינו מעוות את המציאות. הדבר נכון בייחוד עבור ילדים שנחשפים לרשתות חברתיות ולזרם מידע שוטף שאינו בהכרח אמין. ללא מסגרות קבועות הנותנות מידע כזה, ההורים נאלצים להיות הגורם המתווך, אולם לאור המציאות החדשה גם ההורים זקוקים להנחיות כיצד לעשות זאת בצורה נכונה, כדי למנוע היווצרות של דור שלם עם פגיעות בבריאות הנפש. ישנן מדינות שהפחיתו את הלחצים הסביבתיים שאינם מקושרים לקורונה באופן ישיר על ידי ביטול או דחיית בחינות. הדבר משמעותי יותר כאשר מדובר בילדים ובני נוער שחוו קשיים נפשיים לפני המשבר. בסקר שנערך על ידי עמותת YoungMinds הבריטית בקרב 2,111 משתתפים בעלי היסטוריה של מחלות נפש עד גיל 25, ציינו 83% מהם כי המגפה החמירה את מצבם הבריאותי.

• גישה מוגבלת למשאבים בקרב בתי משק בעלי הכנסה נמוכה: המעבר ללימוד מקוון לאחר סגירת בתי הספר ב־188 מדינות, הביא עימו אתגרים טכניים ופדגוגיים גדולים עבור כולם, ובפרט למשפחות בעלות הכנסה נמוכה. כיוון שבמדינות רבות הגישה לאינטרנט גבוהה יחסית, הפערים הגדולים בין המעמדות היו בגישה למחשבים עצמם ולא בגישה לאינטרנט. בבתים שבהם יש מחשב אחד או שניים, לא כל הילדים יכלו ללמוד בו בזמן, וגם אם נעזרו במכשירים סלולריים, הם לא הצליחו להפיק תועלת דומה לזו של השימוש במחשבים. בהנחה שמדינות רבות מתכננות להישען על הלימודים המקוונים לפחות עד תחילת שנת הלימודים הבאה, המשמעות היא שבטווח הארוך פערים אלה יתרחבו וישפיעו על הילדים מן השכבות הנמוכות יותר.
• סיכוני בטיחות: הורים שנאלצו לצאת לעבוד, השאירו את ילדיהם בבית, מצב שיצר סכנות בטיחותיות רבות עבור הילדים. הדבר נכון גם לילדים שעל פי גילם החוק מתיר להשאירם לבד בבית.
• עלייה באלימות במשפחה: כבר הוכח במקומות רבים ברחבי העולם שההסגר הביא להתגברות מקרי אלימות וניצול ילדים. ילדים נחשפו לאלימות פיזית, מילולית ומינית רבה יותר בסביבות הביתיות.
  

• חשיפה גבוהה לפגיעות בילדים על ידי זרים: שימוש לא בטוח וללא השגחה בפלטפורמות מקוונות עלול להביא לפגיעה בילדים (כגון ZOOM, ששם התפרצו עברייני מין לשיחות פתוחות של ילדים בשיעור). חשיפה ממושכת של ילדים לרשת חושפת אותם לפגיעות ולניצול.
• חשש מהפרות סדר: במקומות מסוימים בעולם הופעלו לחצים רבים נגד סגירת המסגרות הלימודיות. הדבר הביא למתחים בין הורים למוסדות החינוך ויצר חיכוך בין הרשויות המקומיות המנסות לצמצם את התפשטות המגפה להורים העובדים ולצורכיהם.
• צפי להגברת שיעור הנשירה: בחלק מהמדינות יישארו בתי הספר סגורים עד לתחילת שנת הלימודים הבאה. הדבר גורם לחשש מאי חזרתם ללימודים של בני נוער רבים, בפרט אלה שיצטרכו לצאת לעבוד כדי לסייע למשפחותיהם שנקלעו לקשיים כלכליים.

הבעיות שעלו בישראל:

משרד החינוך בישראל השתדל לשמור ככל האפשר על שגרת לימודים בעת משבר הקורונה. מטרה זו ראויה כשלעצמה, אך הפתרונות שהוצעו לשם כך עוררו ביקורת ציבורית רבה והתברר שחלקם היו בלתי ישימים. הבעיה נבעה גם מכך שלא הובאו בחשבון מכלול ההשפעות של הפתרונות שהציעו חברי הקהילה החינוכית: המורים, המנהלים, ההורים והילדים. התחושה הרווחת הייתה שלו היה יותר קשב לרצונות ולצרכים של כל חברי הקהילה, אפשר היה להגיע למדיניות אפקטיבית יותר ולהפחתת הביקורת.

בסקירת פוסטים שפורסמו בין 25/3/20 ל־1/5/20 בשלוש קבוצות פייסבוק העוסקות בחינוך בזמן משבר הקורונה עלו כמה נושאים הדורשים טיפול מיידי, ואלו הם:

קשיים פדגוגיים:

• תכנים בלתי מספקים;
• מחסור בהכשרה פדגוגית מותאמת לימודים מקוונים למורים;
• הורים שאמורים לתפקד בתור מורים אינם כשירים או אינם בעלי ידע מספק לשם כך;
• הלמידה המקוונת אינה מותאמת לכל הגילאים.

קשיים לוגיסטיים:

• מגבלות של כמות מחשבים נמוכה ממספר התלמידים הזקוקים להם בבית;
• מספר תלמידים רב בכל שיעור מקוון;
• מחסור ההכשרה טכנית למורים;
• להורים עובדים אין זמן לסייע.

 *פגיעה קשה וגדולה אף יותר התרחשה בקרב ילדים מן החינוך המיוחד בכלל התחומים שצוינו לעיל.

ביקורות אלו נתמכו גם על ידי הנתונים בשטח במסגרת דו”ח של בנק ישראל אשר פורסם ב־9/6/20, שם צוין כי בכ־20% ממשקי הבית הנגישות לתשתית המאפשרת למידה מרחוק נמוכה מאוד, מרביתם ממגזרים בעלי הכנסה נמוכה. בנוסף נטען בדו”ח כי רק במחצית מבתי הספר בישראל יש כוח הוראה בעל מיומנות טכנית ופדגוגית למעבר ללימוד באמצעות כלים דיגיטליים, ומשאבי תמיכה וסיוע טכני מספקים, וכי רק בשליש מבתי הספר בישראל היו תוכניות לשילוב כלים דיגיטליים בהוראה בתקופה שקדמה לקורונה. הדו”ח, התבסס על סקר שנערך בשנת 2018 והדגים את הפער הניכר הקיים בין ישראל לבין מדינות ה־OECD בתחום הלמידה המקוונת. הודגש בו כי “למידה אפקטיבית מרחוק מצריכה שילוב של תשתית ביתית בסיסית: מקום שקט שאפשר ללמוד בו, ותשתית דיגיטלית הכוללת מחשב שיכול לשמש ללימודים וחיבורו לאינטרנט”. כמו כן ממליצים כותבי הדו”ח כי “במידה ומערכת תידרש לעבור בשנית למצב של למידה מרחוק (‘גל שני’) מומלץ להפחית את מספר השעות שבהן כל התלמידים בכיתה נדרשים ללמוד במקביל (שעות סינכרוניות) וכן לדרג את שעות הלימוד כך ששכבות שונות ילמדו בשעות שונות”. למעשה, הנתונים הללו מספקים הצצה לכך שלשיתוף הציבור יש משמעות חיונית בעת קבלת ההחלטות, משום שהוא מביא לידי מקבלי ההחלטות מידע מן השטח בזמן אמת. וכך, בעוד שההורים זעקו על הבעיות והכשלים בחוסר התשתית, בהיערכות הלא מספקת של המערכת ובקשיים הלוגיסטיים כבר בחודש אפריל, דו”ח זה יצא רק בחודש יוני. במונחי זמנים של עיתות חירום פער זה עלול לגבות מחיר כלכלי וחינוכי גבוה בטווח הרחוק.

לקחים ממקרה הקורונה – חשיבות שיתוף הציבור בנושאי חינוך בעיתות חירום

השפעתה המדויקת של סגירת מערכות החינוך על התקדמות המגפה עדיין נחקרת, אולם מכיוון שמרבית מדינות העולם נקטו בעיקרון של זהירות מונעת בנוגע למערכת החינוך, מוסדות החינוך היו מהראשונים שנסגרו בכל מדינה. על כן, הכניסה הפתאומית לעולם ללא מוסדות חינוך הפתיעה הפתעה מוחלטת כמעט את כל המדינות, מלבד אלה שכבר התמודדו בעבר עם מגפת הסארס של 2003 (כגון טאיוואן, הונג קונג ודרום קוריאה). למרבית המדינות לא היה זמן להסתגל למצב החדש ולהיערך אליו, לא הייתה תשתית מותאמת ומספקת, לא היה ידע קיים הנוגע לשאלות מה נדרש לעשות, איך, מתי, כמה ולמה, ובייחוד לא היה צפי להימשכות פרק הזמן של הלמידה מהבית. כל אלה הובילו למתחים חמורים בין ההורים למורים, ומתחים אלו יצרו קרע שיידרשו שנים לאחות.

מסמך זה עוסק באופן שבו שיתוף ציבור עשוי למנוע אי־הבנות, קצרים בתקשורת ופילוג בין שחקנים שמטרותיהם זהות אך רצונותיהם והאמצעים העומדים לרשותם שונים. לכן, ראשית, לפני שיתוף הציבור יש לפענח מהם הרצונות והצרכים של השחקנים המרכזיים. להלן זיקוק הצרכים והרצונות של השותפים המושפעים ממדיניות החינוך החדשה בישראל וביותר ממאה מדינות ברחבי העולם, מתוך הבעיות שהועלו בחלק הקודם:

• מה רוצים ההורים?
• מערכי שיעור פדגוגיים אשר אינם נשענים על ההורים: הורים רבים מוגבלים ביכולתם לסייע לילדיהם בשיעורים, בפרט הורים חסרי השכלה, או הורים הממשיכים לעבוד בזמן ההסגר. על כן ישנה חשיבות רבה ליצירת מערכי שיעורים שאינם נסמכים על ההורים בעת לימוד החומר.
• בניית פתרונות תשתיתיים המאפשרים להתגבר על הכשלים הטכניים: בבתים עם מספר רב של ילדים, בבתים שבהם אין תשתית ללמידה מקוונת או בבתים שאין להורים יכולות טכנולוגיות לסייע בפתרון בעיות, חסרה היכולת לנהל את הלמידה מבחינה טכנית ולוגיסטית ויש לספק לכך פתרונות אסטרטגיים שיאפשרו לכלל התלמידים לעמוד בקצב לימוד החומר ולא להחמיץ שיעורים בגלל כשלים שאינם פדגוגיים גרידא.

• מה צריכים המורים?
• מערכת המאפשרת למורים גמישות ויכולת להתאים עצמם לסביבה החדשה: ישנם אתגרים רבים במעבר ללמידה מקוונת. הגדולים שבהם הם יכולת שימור הלמידה לאורך זמן ונסיונות לשיפור מתמיד תוך כדי יישום הלמידה המקוונת. המעבר ללמידה מקוונת צריך להיעשות בצורה מסודרת. קשיים בתקשורת הבין אישית וקשיים טכנולוגיים שצצו בעקבות המעבר חייבים לקבל מענה מיידי.
• יצירת מערך כללים והנחיות המאפשר למנוע בלבול ולחץ בקרב מורים: האי־וודאות שמורים נמצאו בה בשל סגירת בתי הספר הלכה וגדלה ככל שהתארכו ההסגרים ברחבי העולם. חלק מהשאלות שעלו היו: מה המחויבויות המצופות מהמורים? כיצד להתאים את התכנים ללימוד מקוון? כיצד להמשיך את הקשר עם התלמידים? המעבר ללמידה מקוונת הביא עימו תסכול רב בקרב מורים, אשר לווה בלחצים והשפעות שליליות על רמת תפקודם המקצועית. נדרש יישום של כללים חדשים המותאמים למציאות החדשה, כך שמורים לא ייאלצו להתיש עצמם או לחוות לחצים הנגרמים ממתחים המתגלים בינם לבין ההורים והתלמידים.

• למה זקוקים התלמידים?
• התאמת הציפיות למציאות המוגבלת: כיצד מודדים ומעריכים את למידת התלמידים בחינוך המקוון? כשהמורה לא יכול לראות את תלמידיו פנים אל פנים, איכות הלמידה של התלמידים ורמתה מוגבלת. קשה לבחון את הבנתם ברמה האישית ולסייע בזמן אמת למתקשים. אסטרטגיה של דחיית בחינות היא בעייתית משום שהחזרה לשגרה מלאה אינה צפויה בזמן הקרוב ועל כן נדרש פתרון מיידי. נוסף על כך, לחץ מיותר על התלמידים לעמוד במשימות שניתנו להם ללא יכולת הערכה אמיתית, עלול ליצור מתח נוסף עבור התלמידים שכבר נמצאים תחת לחץ. על רקע זה, נדרשת שיטת דירוג חלופית, המותאמת למציאות הנוכחית ולצורכי השעה של הלימוד המקוון.
• תמיכה רגשית ונפשית: בידוד חברתי עשוי להקשות מאוד על ילדים בכל גיל, שכן הם רגילים לאינטראקציה יום־יומית עם חבריהם. ההסגר אינו מאפשר לילדים לפגוש את חבריהם, דבר שלאורך זמן עלול לגרום להשפעות פסיכולוגיות קשות לחלקם, בייחוד למי שאין לו תמיכה רגשית בבית. התמקדות במסגרות המקוונות רק בצרכים לימודיים, לא מאפשרת התייחסות לצרכים חברתיים, על כן יש להקדיש מחשבה וליצור תוכנית מותאמת לצרכים אלה.

לאחר ההחלטה הקשה על סגירת מוסדות החינוך, הוחלט לפתוח את המוסדות ולהחזיר את התלמידים למסגרות בהדרגה. החלטה זו כללה סוגיות מורכבות: מתי ואיך יחזרו התלמידים, וכמה יחזרו בכל שלב? במדינות מסוימות, כגון ישראל, יפן, דנמרק וסין, שבהן המצב נראה בשליטה, החזרה ללימודים החלה בשלב מוקדם יחסית, והדבר גרר תגובות שונות מצד כל המעורבים. בדנמרק למשל, בחרו עשרות אלפי הורים שלא להחזיר את ילדיהם למוסדות החינוך בטענה שהם אינם שפני נסיונות. לעומת זאת, בישראל נאבקו ארגוני המורים בתהליך החזרה וניסו להקטין את מספר הימים שייאלצו להשלים בחופשת הקיץ המתקרבת. ביפן, שבה מספר הקשישים גבוה ביחס לאוכלוסייה הכללית, עלתה ביקורת מחשש שפתיחת מוסדות הלימוד תוביל לפגיעה באוכלוסייה המוחלשת.  

נכון לכתיבת שורות אלה, במדינות אחרות ממתינים לראות מה קורה במדינות שבהן מוסדות החינוך כבר נפתחו. יש מדינות, כגון חלק ממדינות ארצות הברית, שבהן הוחלט שהלימודים יתחדשו רק בשנה הבאה, ויש מדינות, כגון רפובליקת קוריאה, שבהן אף הכריזו על “שנת לימודים מקוונת”, על כל המשתמע מכך.

כפי שכבר צוין לעיל, אפשר לראות הבדל ניכר בין התנהלותן של מדינות שכבר חוו משברים דומים בעבר לבין מדינות שנתקלו במצב חירום מסוג זה בפעם הראשונה, אולם אין מדינה שקיבלה את ההחלטה על סמך מידע מבוסס הנוגע לנגיף החדש, אלא רק מתוך התבוננות על הנעשה במדינות אחרות. מסיבה זו נוצרו תחושות פחד וחוסר אמון בקרב ציבורים שונים ברחבי העולם בנוגע להתמודדות עם הנגיף בכלל ובנוגע להחלטה על סגירות מוסדות החינוך ועל פתיחתם בפרט. יתרה מכך, במקרי חירום קיצוניים שבהם בולט חוסר הידע, כמו במקרה הנוכחי, ישנה חשיבות רבה לקבלת החלטות הנסמכת על גורמים מומחים ומקצועיים רבים ככל האפשר, לפני ההחלטה הקריטית על פתיחתם המחודשת של בתי הספר. כך לדוגמה, בעת פתיחת מוסדות החינוך בישראל, הזהירו ארגון הבריאות העולמי, המרכז לבקרת ומניעת מחלות האמריקאי ואנשי מקצוע בישראל מפני תופעה חדשה המקושרת למחלת ה־COVID-19, אשר פוגעת בילדים. עד כה סברו שילדים נדבקים ואינם מראים סימפטומים, לכן לא היה חשש

ניכר לבריאותם וסגירת המוסדות נעשתה בעיקר כדי למנוע הדבקות קהילתיות. אולם גילויים חדשים מארצות הברית הראו כי קיימת פגיעה קשה בקרב מיעוט ילדים שנדבקים, גם אם לא הראו סימני מחלה.

כארבעה חודשים לאחר גילוי נגיף הקורונה, באפריל 2020, התגלתה תופעה חדשה ששמה MIS-C (Multisystem Inflammatory Syndrome in Children), . רופאים בבריטניה זיהו בקרב מספר קטן של ילדים, שלכאורה היו בריאים עד אז, תסמינים המזכירים את תסמיני המחלה הקרויה קווסאקי, הכוללים: פריחה, שלשול, חום גבוה, פגיעה דלקתית ומערכתית בלב ובכל מערכות הגוף. הילדים נבדקו ונמצאו חיוביים לוירוס הקורונה, על אף שכלל לא הראו תסמינים המזוהים עם מחלת ה־COVID-19. במאי החלו להתפרסם ידיעות על מקרים דומים בקרב ילדים ברחבי מדינת ניו יורק שבארצות הברית.

ארגוני הבריאות יצאו בהודעה רשמית כי יש לבדוק בדחיפות את הקשר בין וירוס הקורונה לאותם תסמינים. בזמן שמדינות אחרות הפיצו מידע חשוב וביקשו מהורים לשמור על ערנות בנוגע לתסמינים, בישראל לא פורסמה להורים הודעה רשמית המסבירה את התסמינים ואת ההשלכות. שיתוף ציבור תדיר בכל המידע הקיים בכל זמן, הכולל את כל המידע הרלוונטי להורים, יסייע להם להחליט החלטות נכונות בנוגע לילדיהם, ואף יעזור למקבלי ההחלטות להתכונן לכשלים ולבעיות שעלולות להתעורר בעקבות כך, כיוון שפתיחתם של בתי הספר והגנים יתכן ועלולה להביא עימה גם עלייה במקרי ה־MIS-C הנצפים עקב הדבקה גבוהה במוסדות הלימוד.

מתוך האמור לעיל, אפשר להבין כיצד תהליכי שיתוף ציבור במידע הרלוונטי הם משמעותיים בתהליך קבלת ההחלטה לפתיחה מחודשת של מוסדות הלימוד. ישנם מרכיבים רבים המשפיעים לרעה על ההורים, על התלמידים ועל המורים בעת יישום החלטה כזו, כגון: האם התלמידים יעטו מסיכות בכיתות? האם יסירו אותן כשחם? מה יהיה גודל הכיתות? כיצד תתבצע החזרה ההדרגתית? מה יהיה סדר החזרה ללימודים? כיצד נגן על הצוות החינוכי? כל אלה הן שאלות שעשויות להיענות ולהיפתר בדרכים יצירתיות, אם ייפתחו לשיתוף ציבור. יתר על כן, שיתוף ציבור אמיתי (כזה שאינו נעשה כמס שפתיים), יסייע להגעה להבנות ולהסכמות בין הצדדים המעורבים, ובעתיד הוא עשוי למנוע חיכוכים, אי הבנות, התנגדויות ומאבקים בשטח. בכוחו של שיתוף פעולה חברתי להוביל ליצירת מתווי פעולה חדשניים ויצירתיים שיתנו את המענים המתאימים לצורכי השעה.

כיצד ניתן לבצע שיתוף ציבור בחינוך בשעת חירום? תובנות מתוך מקרה בוחן מגפת הקורונה

שלב א: מחקר מקדים לפני היציאה לשיתוף ציבור הכולל את עמדות הציבור

מטרת שלב זה להגדיל את יעילותו של שלב שיתוף הציבור, כדי שהפתרונות שיעלו בשיתוף הציבור יהיו ממוקדים ואפקטיביים. פעמים רבות נראה כי תהליך שיתוף הציבור עוסק בשאלות שהתשובות אליהן הן ידע גרידא, אך יש לזכור שמטרתן היא שיתוף הציבור ברעיונות ובהצעות לשיפור המדיניות ובהתחשבות בדעת הציבור. על כן ישנה חשיבות רבה לשאול את השאלות הללו בטרם יוצאים לתהליך השיתוף.כך למשל, בסקר של מכון גאלופ שנערך בארצות הברית בקרב הורים לילדי הגן, בית הספר היסודי, חטיבת הביניים ובית הספר התיכון ופורסם ב־31/3/2020 נמצא כי מרבית ההורים (70%) נעזרים בתוכנות ובכלים שסופקו עבורם על ידי בתי הספר, ורק 26% נעזרים בכלים שהם בחרו בעצמם. נוסף על כך, 42% מההורים ציינו כי הם מודאגים מההשפעות השליליות של ההסגר על רמת החינוך שמקבלים ילדיהם. 27% מעוניינים ששנת הלימודים תמשיך כרגיל עד לחופשת הקיץ, לעומת 48% המעדיפים לימוד מקוון, אם תהיה תוכנית מסודרת שתאפשר ליישם זאת.

כשבחנו את התוצאות הללו לפי תת־קבוצות, מצאו כי קבוצות אוכלוסייה שאינן לבנות מודאגות הרבה יותר מהאוכלוסייה הלבנה. בישראל נערך סקר דומה על ידי ארגון “מעוז” בסיוע מכון גיאוקרטוגרפיה, ובו עלו כמה תובנות מעניינות בנוגע ליעילות התוכנית החינוכית המקוונת. 63% מההורים במגזר הממלכתי־עברי דיווחו שילדיהם צופים בשיעורי האולפנים של משרד החינוך. רק 35% מהם דיווחו על השתתפות הילדים בשיעורים כיתתיים בהנחיית מורים, ורק 3% דיווחו על השתתפות התלמידים בלמידה בקבוצות קטנות המונחות על ידי המורים.

שלב ב’: ביזור שיתוף הציבור לרמת הרשויות המקומיות ומטה.

במדינות רבות בעולם, השפיעה החלוקה האזורית על החלטות מדיניות החינוך שהתקבלו, מכיוון שהקורונה השפיעה באופן שונה על ערים ומחוזות שונים. ביזור הסמכויות לרמה המקומית מאפשר לכל עירייה להחליט החלטות המתאימות לתושביה, איתם ובהתאם לצורכיהם. ככל שהביזור יהיה מקומי יותר, כך יתנהל תהליך שיתוף הציבור ביעילות גבוהה יותר, ויותאם לאוכלוסיות השונות. ערים רבות בעולם הוכיחו את יעילותן כשהסבו את מערכת החינוך המסורתית ללימוד מקוון, ובכללן גם ערים שכלל לא היו ערוכות לשינוי הדרמטי הזה.

בוואהן, שם פרצה מגפת הקורונה לראשונה, הוחלט ברשות המקומית להוסיף ללימוד המקוון תכנים הנוגעים ללימודי הווירוס. בעיר טורינו, שם חוו את משבר הקורונה באופן הקשה ביותר באיטליה, , הייתה העירייה מעורבת מעורבות עמוקה בתהליך המעבר מלמידה בבתי ספר ללמידה המקוונת. אומנם תהליך זה לא היה נטול בעיות ומכשולים, אולם נעשה מאמץ עירוני לטפל בבעיות הטכניות שצצו ולהכשיר את המורים כנדרש.

גם בעיות שאינן קשורות לצד הפדגוגי של ההשלכות של סגירת מוסדות הלימוד הפכו לדיון ברשויות המקומיות. למשל, בעיר סאו פאולו שבברזיל הוקדשו חלק מהמאמצים למציאת פתרונות למשפחות שהסתמכו על מערכת ההזנה בבתי הספר הציבוריים. בניו־יורק פתחו תחנות חלוקה שבהן אפשר היה לקבל את המנה היומית המיועדת לילד, ואף הוקמה מערכת להשאלת טאבלטים לילדים שנזקקו לכך, כשבטאבלט מותקן שבב של ה־Board of Education.

השלכה אחרת של סגירת מסגרות החינוך היא הקושי בהעברת מסרים חינוכיים המותאמים לילדים, בנוגע למגפת הקורונה ובהקפדה על יישום אותם המסרים בהתאמה לכללי הריחוק החברתי. ישנן רשויות מקומיות שפתחו ערוצי הסברה טובים שבהם שיתפו את הציבור במידע וסיפקו מענה לחלל שנפער לאחר סגירת מוסדות החינוך. לדוגמה, עיריית שנחאי נעזרה במורים, שנתבקשו ליצור קשר עם הורים ותלמידים ולסייע בהסברה עבור הילדים כיצד לנהוג באופן זהיר ובריא ולשמור על סביבתם. בעיר כאשאן שבאיראן הפיקו תוכניות טלוויזיה ייעודיות בנושא מגפת הקורונה, ובעזרתן הסבירו לילדים (ולהוריהם) כיצד להיזהר ולמנוע הפצה נוספת של הנגיף.

כאן חשוב וראוי להדגיש, כי בעת התפרצות מקומית בבתי הספר העירוניים, בכוחן של הרשויות המקומיות לסייע בהתמודדות עם המשבר או להחמיר אותו. כך לדוגמה, זמן קצר לאחר הפתיחה המחודשת של מוסדות הלימוד, ב־20/5/20, חוותה העיר רחובות התפרצות באחד מבתי הספר בעיר, כאשר עיריית רחובות הגיבה באופן מיידי והפעילה לחצים רבים על משרד הבריאות לבצע בדיקות מיידיות לכלל תושבי השכונה. בד בבד, סיפקה העירייה תמיכה למשפחות אשר הוכנסו לבידוד ויצרה קשר אישי עם ההורים כדי לתמוך בהם. עם סיום תקופת הבידוד חזר בית הספר לפעילות מלאה ללא חולים חדשים בשכונה. לעומת זאת, בירושלים, התפרצות בתיכון הגימנסיה שהביאה להדבקתם של יותר ממאה חולים, העלתה ביקורת תקשורתית קשה באשר ליכולת הניהול של משרד הבריאות את כיסי התחלואה המקומיים, ואף המחישה את חוסר המסוגלות של העירייה, כאשר הורים מבתי ספר אחרים הביעו את חוסר אמונם בכך שהפסיקו לשלוח את ילדיהם לבתי הספר.

עוד נראה, שהאחרונים שנהוג להתייעץ איתם הם התלמידים, והדבר עלול להביא לחוסר ציות להוראות, הנובע בעיקרו מחוסר הבנה או מבלבול. לכן חשובה סביבה מערכתית המתחשבת בצרכים וברצונות התלמידים ככל האפשר, ומתאימה את מוסדות החינוך למציאות החדשה.

שלב ג’: תהליך שיתוף הציבור חייב לכלול בקשת פתרונות באופן פעיל. מכיוון שמפגשי שיתוף ציבור אינם מתאפשרים לרוב בעיתות חירום, הדרך הנכונה ביותר לשתף במידע היא בערוצים המקוונים. כך למשל, בעקבות ההסגר שהוטל בישראל על כל מוסדות החינוך, מספר גדול של גנים פרטיים שלא הצליחו לעמוד בתשלומים – נסגרו. בעיה זו מצריכה פתרון מיידי, שעשוי היה להימצא בתחום שיתוף הציבור. דוגמה נוספת לכך היא המחסור הגדול בהסברה מניעתית בקרב בני נוער וילדים, ובפרט בהתאמת תהליכי החִבְרוּת שלהם למציאות החדשה של ריחוק חברתי. כשל חמור זה יכול היה להיפתר על ידי שיתוף הציבור, ובכללו ציבור התלמידים. במקרה זה ישנה חשיבות גם למעורבות של ארגוני חברה אזרחית בתהליכי השיתוף. ארגונים אלו מספקים שירותים שיכולים להיות תגובתיים והולמים את רצונות הציבור

וצרכיו, לעיתים אף יותר מאשר הממשלה או המגזר הפרטי, וביכולתם להיות גם חדשניים יותר. לדוגמה, מחקרים מראים כי התערבות של ארגוני חברה אזרחית הובילה לשיפורים משמעותיים בשיעורי ההתחסנות, בהגברת השימוש בתמיסות אוראליות למניעת התייבשות, ובהפחתת שיעור התת־תזונה בקרב ילדים.

מקרה בוחן מעניין מן העולם לשיתוף ציבור, המערב תכניות חינוכיות הוא קרן העמיתים הלאומית ע”ש וודרו ווילסון הממוקמת בפרינסטון, ניו ג’רזי, ומנהלת תוכניות התומכות בפיתוח מנהיגות ובניית ארגונים בתחום החינוך. בעקבות מגפת הקורונה הם הציעו לפחות חמישה מענקים בסך 75–100 אלף דולר לארגונים שיספקו תוכניות חינוכיות לשיתוף הציבור. על הארגונים שיקבלו את המענק לחבור ליועץ חינוכי (מנטור), וללמד יחדיו את בני הנוער כיצד להיות חלק מתהליכי שיתוף הציבור, כיצד להיות מעורבים בקהילה וכיצד ביכולתם לנסות לתת מענה לצרכים מיוחדים העולים בקהילה שבה הם חיים. ייתכן מאוד שמרבית הפתרונות מצויים דווקא בידיהם של התלמידים ואיננו מודעים לכך משום שלא חינכנו אותם להיות חלק מתהליכי שיתוף הציבור.

מערכת החינוך הציבורית בישראל חוותה מפלה קשה מאוד בניסיון לעבור ללימודים מקוונים, ובה בעת נסיונות שיתוף הציבור הסתכמו במספר מצומצם של שאלות התייעצות כלליות ברשת. אולם דווקא בסין, המאוד לא דמוקרטית, הדגישו כמה ערים את שיתוף הציבור בתור כלי לפתרון בעיות. לשם כך הוקמה מועצה ייעודית שהורכבה מנציגויות של בעלי עניין וספקים מכמה מחוזות, ומטרתה הייתה ליצור פלטפורמות למידה מקוונות חדשניות, מבוססות ענן, לשפר תשתיות חינוכיות קיימות ולהנהיג לימודים מקוונים בכל רחבי סין. הביקורות על הפרויקט של הלימוד המקוון בסין היו מעורבות: בעוד שרבים שיבחו את יכולות המערכת החדשה ואת הגמישות שבה, אחרים הטילו ספק ביכולתה להיות תחליף ראוי למערכת חינוך שבה התלמידים מחויבים למערכת זמנים קבועה.

סיכום והמלצות

שיתוף ציבור אין משמעו פנייה לכלל ההורים בשאלות כלליות מאוד שאינן מכוונות למטרה מוגדרת, מכיוון שבמקרה כזה המענה יהיה כוללני וכזה שאינו מגדיר את הרצונות והצרכים של ההורים באופן מדויק. שיתוף הציבור מחשיב את דעת הציבור בקבלת ההחלטות והוא כולל שאלת שאלות קשות, הכוללות את הדיאלוגים שכבר קיימים עם ההורים, ומובילות למציאת פתרונות לבעיות קיימות בשטח ולא לקבלת פידבק גרידא. תשובות כגון “יש לי ארבעה ילדים ושני מחשבים”, לא רק שאינן צריכות להפתיע את משרד החינוך, אלא הן חייבות להיות נקודת המוצא שממנה מתחיל שיתוף הציבור. כלומר, יש למצוא פתרונות בעזרת שיתוף ציבור ולמקד את השאלות בכשלים הקיימים והידועים כדי שלא לבזבז זמן.

כך למשל, אפשר לפתוח זירת התייעצות מקוונת פרטנית בנוגע לכשלים הלוגיסטיים, ולבחון עם ההורים פתרונות באמצעות שאלות כגון: “במקרה שאין מספיק מחשבים בבית, מהן האפשרויות העומדות בפניך בתור הורה, וכיצד נוכל לסייע בפתרון הבעיה?” אומנם הדבר מצריך מחקר וידע, אך אין דרך להחליט החלטות מבלי לשאול את השאלות הקשות, המחייבות התמודדות עם הבעיות שכבר עלו ומוכרות בארץ ובעולם. כמובן, התייעצות זו צריכה להיעשות גם עם המורים ועם התלמידים.

נוסף על כך, יש להקים פלטפורמות הקוראות לציבור ולמומחים בנושאי הלימוד המקוון למצוא פתרונות פרטניים לבעיות שעלו בדיאלוג עם ההורים. אקתונים, למשל, הם דוגמה לפתרון מצוין. חשוב להקצות משאבים כדי לעודד כמה שיותר ארגונים מהמגזר הפרטי והשלישי למציאת פתרונות יעילים יותר מההיצע הקיים.

חשוב מאוד לבזר סמכויות לרשויות המקומיות ולהיעזר בהן ליצירת תהליכי שיתוף ציבור מקומיים וקהילתיים, הפותרים בעיות נקודתיות. למשל, אם מזהים מוקדי הדבקה גבוהים בערים ובשכונות מסוימות, יש להפנות תקציבים ייעודיים כדי לאפשר לרשות המקומית לשתף את האוכלוסיות שנפגעו ולאתר פתרונות נקודתיים לאוכלוסיות אלה.

מומלץ לכונן שיח מתמשך, המשלב בין קבוצות עניין המייצגות את כל השותפים המעורבים והמושפעים ממדיניות החינוך, הן בשעה שמוסדות הלימוד סגורים והן לאחר פתיחתם. יתרונם של דיאלוגים המשתפים את כל המעורבים על פני פנייה ישירה לכל שחקן בנפרד, הוא צמצום ההתנגדויות, יצירת שיתופי פעולה בין כל המעורבים והיכולת להגדיר קווי מדיניות משותפים העשויים להפיג את המתח העצום שנוצר בין רצונותיהם וצורכיהם של ההורים ושל התלמידים לאלה של המורים.