המשבר המשפטי רק מעמיק והולך. לפני כשבועיים דווח שהיועץ המשפטי לממשלה, ד”ר אביחי מנדלבליט, שוקל להכריז על “נבצרות מהותית” של ראש הממשלה מלהמשיך לכהן בתפקידו, ולאחר מכן הדיווח הוכחש. למרבה התדהמה, במעין ריאיון איתו שפורסם כאן בערב ראש השנה, היועץ אישר זאת. “מרף מסוים, השתלחות קשה ומתמשכת [של ראש הממשלה] במערכות שלטון החוק עלולה להגיע לכדי פגיעה ביכולת שלו לנהל את המדינה”, צוטט היועץ. הוא אכן סבור בסמכותו להחליט מתי התנהגותו של ראש הממשלה מצדיקה הדחה. בהמשך הדברים הופיע אולטימטום: הוא ילחץ על הכפתור אם נתניהו יסרב לקבל את “הסדר ניגוד העניינים” שהוא מבקש לכפות עליו. ההסדר אוסר על נתניהו להתערב ישירות או בעקיפין בכל מהלך שקשור בסמכויות ובמבנה של “גורמי שלטון החוק”.
עורך הדין הבכיר במדינה יודע כי מבחינה משפטית שני הדברים חסרי שחר. אין לו סמכות להדיח ראש ממשלה. אין דמוקרטיה שמאפשרת הליך הדחה כזה. הקביעה מי יאחז בהגה השלטון, וכיצד יחדל לשלוט או יודח, כפופה לכללים ברורים – חוקי היסוד של המשטר. אלמלא הם איש את רעהו חיים בלעו.
מנדלבליט יודע היטב גם שלהליך “הסדר ניגוד העניינים” אין בסיס חוקי. כהמלצה – בהחלט; ראוי שניגוד העניינים של כל בעל תפקיד יידון וילובן מראש, שידע להיזהר. יועץ משפטי יכול לסייע בכך. האתיקה מחייבת, והדברים עלולים גם להגיע לפלילים. אולם אין חוק שמסמיך יועמ”ש לגרוע מראש מבעל תפקיד תחומי פעילות ממסגרת תפקידו.
אז אם מנדלבליט יודע שהאולטימטום שלו חסר בסיס משפטי. מדוע הוא נוקט אותו?
הציניקנים יאמרו – כי הוא יכול. הוא יודע שאם יכריז על “נבצרות” של נתניהו, תוקפה המשפטי של ההכרזה לא יעניין איש. ממשלת האחדות תתנפץ, הפגנות הרחוב יהפכו למלחמת אזרחים שאי אפשר לעצור, וגופי הביטחון ייקרעו בקרב נאמנויות. די בתרחיש אימים זה כדי לגרום לנתניהו להתקפל. היועמ”ש יודע שבכנסת ובממשלה בשלה ההבנה שצריך לרסן את סמכויות העל שאימץ לעצמו ולהסדיר את היחסים בינו ובין הממשלה. לכן אין כמו אולטימטום לראש הממשלה: תתחייב עכשיו שלא תיגע בממלכה שלי, כי תראה מה אני מסוגל לעשות. “אני סופר עד אלף כדי לא להגיע למקומות כאלה”, מחריף מנדלבליט בריאיון את האיום המרומז.
האפשרות השנייה היא שאין מדובר בניצול המעמד ולא חלילה בחתרנות. היועמ”ש ואנשיו הם משרתי ציבור הגונים. אלא שהם שקועים עמוק מדי בקונספציה שאימצו הגורסת כי היועמ”ש והחוק חד הם. אולי זו הפרשנות החדשה שלו למונח “שלטון החוק” – לא שהחוק שולט בכל, אלא ש”מערכות שלטון החוק” הן הסמכות ומקור הסמכות כאחד. כשזה המצב, אין צורך במקור סמכות חוקי כדי לפעול. גם לא לגמרי חשוב מה כתוב בחוק. חשובה יותר הפרשנות ש”גורמי שלטון החוק”, כלומר היועמ”ש וממלכתו, מאמצים למונחים עמומים ועקרונות שחשובים בעיניהם. חשובה מכול השמירה על “המערכת”.
אפשר להביא דוגמאות רבות לכך, אך נסתפק בשתיים נוספות מהריאיון. למשל שאלת איחוד סמכויות היועץ: המתח בין התפקידים – יועץ ותובע ומייצג – בלתי אפשרי. אולם רק הוא, שאימץ את תפקיד פקח־העל למניעת ניגוד העניינים, סבור שלו “אין קושי להקים חיץ רגשי אטום והרמטי בין הדמויות שהוא משחק”. לדבריו, “צריך לסמוך על המקצועיות שלנו”. במילים אחרות: אני הוא החוק, והחוק הוא אני. המלך המשפט.
גם שאלת הסמכות להגביל הפגנות היא דוגמה נאה. אין חולק על חשיבותו של חופש הביטוי הפוליטי, ועל כך שנחוצות נסיבות חריפות מאוד כדי להגבילו. הסמכות לעשות זאת קיימת רק בתקנות שעת חירום, שהממשלה מוסמכת להתקין לפי חוק יסוד הממשלה. והנה מלמדנו היועץ כי בשל ניגוד העניינים של פוליטיקאים, הצפויים שלא לאהוד הפגנות נגדם, הסמכות הזאת עוברת לידיו שלו ולידי הדרג המקצועי. אמנם ראוי לדרוש שקבלת ההחלטות בממשלה תיעשה לאחר שמיעת עמדותיהם של כל הגורמים המקצועיים, וראוי להזהיר את הממשלה מפני פגיעה בזכויות. אולם תחת זאת מחליט היועץ להעביר את הסמכות לגורמי המקצוע – אלו שבוודאי אין להם סמכות בחוק. מי שעוקב אחרי פעילות היועמ”ש בתחום המשפט הציבורי מכיר את התופעה. “גורמי שלטון החוק” שוכחים לעיתים את הדרישה האלמנטרית מכל גוף מנהלי – לפעול רק לפי הסמכה בחוק.
בלי קשר לשאלה אם ראש הממשלה יורשע בדין או יזוכה, את המשבר המשפטי שאנו נתונים בו נוכל לרפא רק אם כולם, כולל המנגנון, יהיו כפופים לחוק. בימי הדין האלה צריך להתפלל על כך.
