הקדמה פסק הדין בעניין מתווה עמונה כלל ניתוח ומסקנות עקרוניים על אודות האפשרות ליטול חזקה במקרקעין פרטיים לטובת צרכי האזור. בהחלטתה לדחות בקשה לדיון נוסף העירה הנשיאה אסתר חיות כי פסק הדין האמור “סותר הלכות קודמות, ויש בו חידוש וגם קושי”. מאמר זה מבקש לבחון אם אומנם כן. הבחינה תהיה הן לאור הדין הבינלאומי המנהגי וההסכמי הרלוונטי והן בהתייחס לפסיקת בית המשפט העליון בעשורים שמאז מלחמת ששת הימים. ממצאי הבחינה הם כי קשה להצביע על סתירה להלכות קודמות, קשה לא פחות להצביע על קושי מבחינת הדין הבינלאומי המחייב, וחידוש מסוים ניתן למצוק בהיבט הפרקטי בלבד. בד בבד, תוצג רטוריקה חדשה ששולבה בפסיקת בית המשפט העליון בשנים האחרונות, העוסקת ב”הגנה על זכויות הקניין של האוכלוסייה המוגנת”. נתחקה אחר יסודותיה של רטוריקה זו – מבחינת הופעותיה בפסיקה ומבחינת שורשיה הנורמטיביים. אטען כי מבחינה מושגית ונורמטיבית היא איננה משקפת משפט בינלאומי מנהגי או הסכמי. דיון יסודי על אודות גבולות הסמכות של המפקד הצבאי לפגוע בקניין פרטי של האוכלוסייה הפלסטינית באזור לא נעשה בבית המשפט כבר שנים אחדות. מאמר זה, המתייחס לשני הקולות שנשמעו בבית המשפט העליון סביב אירועי עמונה, בוחן את היסודות המשפטיים של ההגנה הנתונה לקניינה של האוכלוסייה האזרחית בשטח תפוס בתפיסה לוחמתית לפי המשפט הבינלאומי, על רקע פסיקת בית המשפט העליון.
