לא תמיד זכתה הוועדה לבחירת שופטים לסיקור התקשורתי שאנחנו מכירים כיום. בעידן אחר, לפני המהפכה החוקתית, היו דרכי עבודת הוועדה והרכבה נחלתם של יודעי ח”ן בלבד, והחלטה סופית על מינוי זכתה לכל היותר לידיעה קטנה בעמודים האחוריים בעיתון. אבל העולם השתנה, והציבור כבר לא חושב שהשפיטה היא מדע אובייקטיבי ושהתכונה הכי חשובה של שופט היא החשיבה האנליטית שלו.
הדחייה הזמנית של המינויים לבית המשפט העליון ממחישה, שוב, כיצד מתנהל ההליך: דילים שמבוססים על אפיון וזיהוי של מועמדים על רקע עמדותיהם הערכיות והגישה השיפוטית שבה הם דוגלים. ראינו כיצד מועמדים נפסלים בגלל האג’נדה שלהם והעובדה ש”לא קורצו מהחומר הנכון”. נחשפנו להסכמות בין השופטים לבין שרי המשפטים, לתדרוכים ול”אקדחים על השולחן”. החברות בוועדה הפכה לאחד מהתפקידים הנחשקים במערכת הפוליטית, לסלע מחלוקת בכינון ההסכמים הקואליציוניים ולעילה לעתירות נגד הרכב הוועדה ודרכי עבודתה.
