קיימת ציפייה של ישראלים רבים שבית המשפט יכריע אם ראש הממשלה מחויב להתפטר בעקבות כתב האישום, וזאת למרות שחוק יסוד: הממשלה, מסדיר את הנושא וקובע שלא. שנים של אקטיביזם שיפוטי הרגילו את הציבור לראות בביהמ”ש פוסק אחרון בכל החלטה ציבורית חשובה. זה לא תמיד היה ככה, אבל מאז שנות ה־80 ביהמ”ש הפסיק להכריע בסכסוכים והפך לגוף מתווה מדיניות ראשון במעלה.
כדי ששופטים יוכל לעסוק בנושאים פוליטיים בוערים, הם היו צריכים להתגבר על משוכות מוסדיות, ובראשן חוסר היכולת ליזום הליכים שיפוטיים. לשם כך ביטלו את הדרישה לזכות עמידה של העותר. בעבר עותר נדרש להוכיח כי הוא נפגע באופן “אישי ממשי וישיר”, ולכן הוא פונה לביהמ”ש כדי שיעצור את הפגיעה.מאז שנות ה־80 הסירו השופטים את המגבלה, ואפשרו אפילו ל”עותרים ציבוריים”, שלא נפגעו מההחלטה שנגדה הם עותרים, להגיש עתירות תוך הצגת הדרישה לזכות עמידה כפרוצדורלית ודווקנית. את ההצדקה למהלך הזה מצאו השופטים בחשיבותו של “שלטון החוק” – אם אנחנו רוצים שביהמ”ש יגן על שלטון החוק, עלינו לאפשר לו להתערב בכל נושא. אם מפתחים את קו המחשבה הזה, לא ברור מדוע דרוש עותר. מדוע ביהמ”ש לא מורה לממשלה ולכנסת כיצד לפעול בלי לבזבז זמן על עתירות? למה להבחין בין מקרים שבהם קיים עותר שלא נפגע למקרים שבהם אין עותר? הנשיאה חיות יכולה לחלק לשופטים תיקים, לא רק עתירות אלא גם תחומי אחריות. אחד יהיה ממונה על הכניסה לישראל ויורה לרשות האוכלוסין וההגירה כיצד לנהוג, שופט אחר יתווה את המדיניות בתחום הביטחון ויפקד על צה”ל, שלישי יקבע את תקציב המדינה ואת גובה המסים, ואחר יקבע את תוכניות הלימודים לבתי הספר והאוניברסיטאות ואת הרגולציה במשק. מדוע לבזבז זמן ומשאבים על הליך משפטי מיותר וארכאי?
לישראלים אולי קשה להאמין, אבל מדינות דמוקרטיות חשובות כמו ארה”ב, אוסטרליה, גרמניה ואחרות, שוללות הגשת עתירות על ידי עותרים ציבוריים. הרעיון הדמוקרטי דחה את המודל בדבר שלטונו של “המלך הפילוסוף”, והעדיף להפקיד בידי העם, הריבון, את היכולת להתוות מדיניות ולקבל החלטות באמצעות נציגיו. נציגי העם קובעים כללים ומקדמים מדיניות באמצעות הממשלה והכנסת. לביהמ”ש תפקיד חשוב, עליו להכריע בסכסוכים בין אזרחים או בין אזרחים למדינה על יסוד הכללים הללו, אך תנאי יסוד להפעלת סמכות שיפוטית, הוא קיומו של נפגע.
ביקורת שיפוטית היא כלי עוצמתי, שנועד לטייב את הליכי קבלת ההחלטות ולהגן על האזרחים מפני פגיעה, אך שימוש בלתי מוגבל בכוח השיפוטי מוביל להרס המערכת כולה, שכן הוא מעצים את כוחו של ביהמ”ש ומפר את האיזון בין הרשויות. במקום להיות גורם שמכריע בסכסוכים בין האזרח למדינה ומתערב, בדיעבד, כדי לתקן את מה ששבור – המשפטנים הפכו לגורם המוביל את המדיניות ומחליט מלכתחילה מה על המדינה לעשות, אף שהם לא מייצגים את העם ואינם נבחרים. לא לשם כך הוענקה לשופטים עצמאות רחבה ועוצבו כללי הדיון המשפטי.
ישראל היתה מדינת חוק לפני ביטול הדרישה לזכות העמידה, ותהיה כזאת גם לאחר שהיא תושב. המשימה מוטלת על נבחרי הציבור, שצריכים לחוקק תנאי סף שיבטלו את מעמדו של העותר הציבורי, וידרשו מעותר להוכיח כי הוא נפגע באופן אישי ממשי וישיר. לאחר התיקון, מי שירצה לשנות מדיניות ממשלתית או חקיקה, יצטרך לפעול במישור הציבורי והפוליטי בדבר הצורך בשינוי. המסלול המהיר לבג”ץ, עוקף נבחרי הציבור – ייחסם. ביטול הדרישה לזכות עמידה היה הצעד הראשון בהפיכתו של ביהמ”ש לגורם מתווה מדיניות, והשבתה צפויה לסמן את שינוי המגמה ולהשיב את האיזון ליחסי הרשויות בישראל.
המאמר פורסם לראשונה בישראל היום
