מבחינת הסתדרות המורים, מועד ב’ של הבחירות לא היה יכול ליפול בתקופה טובה יותר: 16 יום אחרי פתיחת שנת הלימודים, ועוד במועד שההסכם הקיבוצי איתה היה אמורה להתחדש. ההסתדרות איימה בשביתה, ויצאה עם פרס נאה מבחינתה שיצרה תקדים מסוכן למשק כולו: הרחבה נדיבה של הפנסיה התקציבית למרכיבי שכר שמעולם לא נהנו ממנה ושלא הוענקו עד כה למגזרים אזרחיים אחרים. שאר מרכיבי ההסכם הקיבוצי יידונו בינואר.
הממשלה הבאה, בהנחה שאכן תוקם בקרוב, תצטרך להתמודד עם מצב פיסקאלי חמור: גרעון ענק וצמיחה מאטה. לא תהיה לה האפשרות להרעיף מתנות על ועדים ומגזרים. יש לשנות את הנחות היסוד של מו”מ עם ארגוני העובדים: לא עוד העלאות אוטומטיות. כל מגזר חייב להצדיק את מה שהוא עומד לדרוש ממשלם המסים.
באשר לארגוני המורים, זה הזמן לקחת צעד אחורה ולהסתכל על התמונה הגדולה: מה עשו המורים למען החברה הישראלית בשנים האחרונות? מה עשתה החברה הישראלית עבורם? האם העסקה הוגנת?
ובכן, מאז תחילת המאה תקציב החינוך הכפיל את עצמו. מאז 2007 התקציב לפי תלמיד עלה, ריאלית, ב-46%. חלק נכבד מאוד מגידול זה הוצא על שכר המורים. כיום השכר הממוצע של מורה גבוה מהשכר הממוצע במשק, ויותר גבוה ביחס לשכר הממוצע מאשר שכר המורים ברוב מדינות ה-OECD. גודל הכיתה הממוצע ירד מאז תחילת המאה. מצב המורים כיום טוב יותר מרוב ההורים שמשלמים את משכורותיהם.
ומה קיבלה החברה הישראלית בתמורה? לא הרבה. מאז שישראל החלה להיבחן במבחני פיז”ה של ארגון ה-OECD ציוני הילדים מדשדשים אי שם מתחת לממוצע הבינלאומי. ציוני המיצ”בים מראים פערים גדולים בתוצאות של ילדים מרקעים סוציואקונומיים שונים, והפערים אינם נסגרים.
מערכת החינוך הישראלית מתפקדת רע. היא ריכוזית מדי, חונקת יוזמה, מכתיבה שיטות פדגוגיות שלא השתנו ביותר מ-50 שנה. לכישלון הזה סיבות רבות ולא כל האשמה תלויה בארגוני המורים אבל רובה כן.
ארגוני המורים מחייבים את כל המורים לקבל שכר לפי ההסכם הקיבוצי. אי אפשר לתגמל את הטובים יותר על איכותם. השכר נקבע כמעט בלעדית לפי צבירת ותק, השתלמויות ותארים. הסכמי “אופק חדש” ו-“עוז לתמורה” מכתיבים למנהלים מה עליהם לעשות עם כל שעת עבודה של מורה. מורים ותיקים ושחוקים נדבקים לעבודתם בגלל שהם בשיא השכר, ואילו המשכורת שמשלמים למורים מתחילים – נמוכה; פער השכר בישראל לפי ותק הוא הגבוה ביותר בין מדינות ה-OECD. מורים צעירים רבים נוטשים את המקצוע בתוך כמה שנים, במיוחד המוכשרים ובעלי היוזמה מביניהם. אי אפשר לפטר מורה גרוע בשל אי-התאמה פדגוגית; פחות מ-0.02% מהמורים עוזבים את המקצוע מסיבה זאת מדי שנה.
לאחר שני עשורים של עליות שכר מתמידות ללא תמורה נראית לעין, הגיע הזמן שהחברה הישראלית תפנה כמה דרישות לארגוני המורים, הקשורות להגמשת מערכת ההעסקה והשכר:
הראשונה, יש לאפשר העסקת מורים מצטיינים בחוזה אישי. יש לוותר על הדרישה שכל מי שמלמד במערכת הציבורית יהיה בעל תעודת הוראה – לדוגמא, דוקטורנטית לפיזיקה או לכימיה.
השניה, יש לאפשר פיטורי מורים גרועים – עד אחוז אחד ממצבת המורים מדי שנה.
הדרישה השלישית צריכה להיות שאם נותנים תוספות שכר, אין להעלות כלל את שכר הוותיקים. יש להעלות את השכר דווקא של המורים המתחילים, לצמצם את התוספת עם הוותק, ו”להשטיח” את סולם השכר.
הגישה כלפי דרישות ארגוני המורים צריכה להיות לפי כלל שהוטבע לראשונה בהקשר אחר: “יתנו-יקבלו, לא יתנו-לא יקבלו,” אפילו שקל אחד.
המאמר פורסם לראשונה בדה מרקר
