בג”ץ ביטל השבוע את צו ההריסה שהוציא צה”ל לביתו של המחבל הפלסטיני נזרי אבו-בכר שזרק מגג ביתו בלוק במשקל 18 ק”ג לעבר ראשו לוחם צה”ל עמית בן יגאל, שנהרג כתוצאה מכך בעת מילוי תפקידו.
מדינת ישראל הורסת בתי מחבלים למטרות הרתעה. מערכת הביטחון כמעט תמימת דעים שמדובר בצעד מרתיע דווקא בשל העובדה שהוא פוגע במשפחות, אף שהן, לעיתים, חפות מפשע, וזאת כדי לתמרץ תאים משפחתיים למנוע פיגועים בעתיד. במקרה זה, כאמור, הפיגוע בוצע ממש מגג הבית המיועד להריסה. רק לפני כשנה כתב השופט ניל הנדל: “החומר הסודי שבו עיינו, תומך באופן חד משמעי באפשרות הראשונה (שההריסה מרתיעה, ד”פ) ומלמד כי אפקט ההרתעה הכללי עודנו בתוקף… ובמובנים שונים אף מפתיע בעוצמתו”.
בשנת 2018, במסגרת דיוני ועדת חוץ וביטחון, דיווח שב”כ שההריסות מרתיעות מאוד וידוע על משפחות פלסטיניות קונקרטיות שהחשש הביא אותן למנוע מבניהן לבצע פיגועים. בהמשך פורסם כי משפחות מחבלים אף הסגירו את בניהן על מנת למנוע את הריסת בתיהן. כלומר, חיי ישראלים ניצלו ויינצלו בעתיד בזכות מדיניות הריסת בתי המחבלים.
מחבל שיוצא לדרכו יודע שמשפחתו מסודרת. היא תקבל תשלומים מהרשות הפלסטינית, ואם הוא אזרח או תושב ישראלי – משפחתו גם תמשיך לקבל את כל הזכויות הסוציאליות שיש למדינה להציע. סוגייה זו היא במידה רבה הנקודה הארכימדית של המאבק בטרור, ולכן הרס בתי המחבלים כל כך משמעותי מבחינה הרתעתית.
אלא שבג”ץ מבטל לא פעם צווי ההריסה – ובמידה רבה מסכל באופן שיטתי את מדיניות הריסת הבתים עד שהמדינה תבין את הרמז ותפסיק “מיוזמתה”. השופט מני מזוז נימק הפעם את החלטתו להתערב בצו האלוף, שהתקבל ללא עוררין כחוק, בכך שהפגיעה באשתו ובילדיו החפים מפשע של המחבל היא בלתי מידתית. אלא שזו בדיוק ליבת ההרתעה. הנימוק של מזוז דומה למי שיעיר לאש שהיא שורפת ומאירה. לשם כך נועדה ההריסה: להרתיע על מנת לתמרץ מניעה. זה עבד, זה עובד וזה היה ממשיך לעבוד אילולא בג”ץ היה מסכל זאת.
השופט ג’ורג’ קרא הרחיק לכת אף יותר וטען שרק במקרים קיצוניים ניתן להפעיל את הריסת הבתים, ולא יעלה על הדעת – כך לדבריו – שכל מקרה שגרתי שבו ישראלים נהרגים יצדיק הריסת בית ופגיעה במשפחה חפה מפשע. כי הרי מה שגרתי יותר בהיסטוריה האנושית מיהודים הרוגים.החוק, שקדם לחוקי היסוד וחסין בג”ץ במסגרת “שמירת הדינים”, קובע כי די במעורבות מי מתושבי הבית בטרור כדי להסמיך את האלוף לבצע הריסה. החוק מפורש וברור. אלא ששופטי בג”ץ עוקפים את חסינות החוק באמצעות “סבירות שיקול הדעת” ו”מידתיות”. בהפשטה, הם קובעים כי השיפוט המוסרי שלהם עליון על הכרעת המחוקק. הם קובעים מוסר מהו והם גם קובעים כי חיים ציבוריים שאינם מוסריים, לשיטתם, אין זה ראוי לחיותם כלל. כנגזרת הם מחייבים את הציבור למסור את נפשו על טהרת המחנה על פי תפיסתם. לא ייהרסו בתי חפים מפשע, נקודה. יהא המחיר אשר יהא. הציבור לא יכול להחליפם או להשפיע על בחירתם, אך הוא זה הנושא בהשלכות החלטותיהם. נבחרי הציבור חייבים להתעורר. לא בחרנו למסור נפשנו במצוות בג”ץ.
