מתברר שחברת ‘אורנג” וממשלת צרפת דווקא שמחים לסייע להתנחלויות בשטחים כבושים. כמה עובדות שלא זכו להרבה תשומת לב בהקשר של שערוריית ‘אורנג” ותנועת החרם חושפות את הציניות העמוקה מאחורי המלחמה הכלכלית נגד ישראל.
לאחר שטען שסיבת ההתנערות מחברת פרטנר הישראלית היא נשיאת חן בעיני מדינות ערב, וקצת לפני שאמר שמדובר בצעד עסקי שגרתי, תירץ מנכ”ל ‘אורנג” את הצעד בטענה של’פרטנר’, בעלת המותג בישראל, יש פעילות ב”שטחים כבושים”. דיפלומט צרפתי בכיר גיבה את הטענה והכריז בטוויטר ש”תמיכה בהתנחלות בשטח כבוש היא בלתי חוקית”.
אלא שחברות צרפתיות גדולות כמו Total לא מהססות לפעול בסהרה המערבית הכבושה בידי מרוקו, כנראה באישור ממשלת צרפת, ומתברר גם ש’אורנג” עצמה מעורבת ישירות וגלויות בפעילות בשטח כבוש. ‘אורנג” מספקת שירותים סלולריים בנגורנו-קרבך, שטח של אזרבייג’אן הנמצא תחת כיבוש ארמני מאז המלחמה העקובה מדם בין המדינות בשנים 1994-1992. האו”ם, האיחוד האירופי וארצות הברית מתיחסים אל המקום כאל שטח כבוש. עם זאת, מתנחלים ארמנים רבים עברו לגור באזור מאז נכבש, לקול מחאותיה הנמרצות של אזרבייג’אן.
אם נצא מנקודת הנחה שפרשנותה של ‘אורנג” לחוק הבינלאומי בהקשר הישראלי מדויקת, הרי שהתנהגותה של החברה בארמניה בוטה במיוחד. הקמת אנטנות סלולריות ביהודה ושומרון, שהיא הפשע כביכול ש’פרטנר’ מואשמת בו, אין משמעותה הכרה בריבונות זו או אחרת. לעומת זאת, באתר האינטרנט של ‘אורנג” אפשר לראות שהחברה מתגאה בשירות שהיא מספקת ללקוחות באזור קרבך, ומכנה את השטח “הרפובליקה של נגורנו-קרבך”.
מדובר במדינה שהוכרזה באופן חד-צדדי, אינה זוכה להכרה בעולם (בדומה לרפובליקה התורכית של צפון קפריסין), ונשלטת למעשה בידי ארמניה. כמה החלטות או”ם קראו לאי-הכרה ב”מדינה” הזו. אתר ‘אורנג” ללקוחות הארמנים מכנה את השטח בשם “ארצך”, השם העתיק של האזור, המועדף על ידי לאומנים ארמנים. אם ‘אורנג” היתה נוהגת כך בהקשר הישראלי, הרי שבמקום להתלונן היא הייתה מתגאה בשירות שהיא מספקת ללקוחותיה ביהודה ושומרון.
בניגוד למעורבות של ‘אורנג” בישראל, שמתמצה בחברה מקומית לגמרי המחזיקה רק ברשיון שימוש במותג, ‘אורנג’ ארמניה’ מנוהלת ישירות בידי חברה שהיא בבעלות חלקית של ממשלת צרפת. אפילו המנהל של החברה הוא צרפתי, ושמו פרנסיס גליבטר. אם כך, ממשלת צרפת מעורבת במה שבכירים במשרד החוץ שלה עצמה הגדירו “פשע מלחמה” – אם הוא מבוצע בידי ישראלים, כמובן.
מר גליבטר צריך לכאורה לחשוש מפני תביעות על פשעי מלחמה מצד אזרבייג’אן, בייחוד מצד חצי מיליון הפליטים האזרים שברחו מהטריטוריה במהלך המלחמה בשנות התשעים. החדשות הטובות הן שאין שום חוק, כלל או נוהג מקובל האוסר על עשיית עסקים בשטחים כבושים. במקרה שיואשם, מר גליבטר יכול להציג מאמר שלי שפורסם לאחרונה בתור הגנה משפטית הולמת. העובדה ש’אורנג” וממשלת צרפת התגאו בעסקיהם בשטח כבוש, חודשים ספורים לפני שהשתמשו ב”כיבוש” כתירוץ להתנער מישראל, מראה שהמניע האמיתי מאחורי היוזמות להחרמת ישראל איננו “הכיבוש”.
הבעיה כאן גם איננה צביעות. מה שמתרחש כאן גרוע מצביעות או מסטנדרט כפול. הבעיה איננה שצרפת לא עומדת בכללים שהיא מאמינה בהם, אלא שהכללים הללו אינם כללים כלל: אלה תירוצים מומצאים המשמשים לגינוי התנהגותה של ישראל. יש סיבות לכך ש’אורנג” לא היססה לפעול עסקית בקרבך, ושממשלת צרפת, ממשלת אזרבייג’אן או הקהילה הבינלאומית לא התנגדו לכך עד היום. מן הסתם גם לא תהיה התנגדות בעתיד, והסיבה פשוטה: אין חוק הקובע שהקמת אנטנות סלולריות היא פשע מלחמה. ה”חוק” הזה הומצא במיוחד לצורך האשמת ישראל בפשעים כאלו.
באופן אירוני, יש אומרים שהימין בישראל מסתכל על הקהילה הבינלאומית בביקורתיות רבה וחושב שהיא אנטי-ישראלית. למעשה, מחנה השלום האידאליסטי מסתכל על הקהילה הבינלאומית בביקורתיות רבה הרבה יותר: הם מוכנים להאמין שאירופה פועלת באופן בלתי חוקי במרוקו, בתורכיה, בארמניה ובמקומות אחרים, אבל פועלת בהתאם לחוק במקרה של ישראל. מה גרוע יותר, לטעון שהקהילה הבינלאומית מצפצפת על החוק בכל המקומות בעולם מלבד אחד, או שהיא מצפצפת על החוק רק במקום אחד?
המסר של הקהילה הבינלאומית לישראל הוא ישן ומוכר: הבעיה שלנו איננה איתכם אישית אלא עם הסירוב שלכם לקבל נורמות בינלאומיות מוסכמות. אם תצייתו לחוקים המקובלים נקבל אתכם. אלא שאם הכללים האלו אינם באמת כללים אלא תירוצים, אין לנו שום סיבה לצפות שצייתנות קפדנית מצידנו תביא ליחס שונה מן העולם. סביר להניח שהיא רק תיצור תירוצים חדשים.
המאמר פורסם לראשונה במקור ראשון – nrg
