לאחרונה פורסם ראיון עם ח”כ רועי פולקמן, שקבע כי “כאשר יש כשל שוק, מחובתנו כמחוקקים להתערב ולפתור אותו”. דברים ברוח דומה משמיעים נבחרי ציבור רבים, וגם רוב אמצעי התקשורת. יתרה מכך, אני מנחש שסקר דעת קהל יגלה שרוב הציבור משוכנע שקביעה נחרצת זו אכן מוצדקת ונכונה. אלו שלמדו קורס או שניים בכלכלה אף עשויים להתפתות להסביר שגם הכלכלנים המאמינים בשוק חופשי ובתחרות, סבורים שבמקרה של כשל שוק חובת הממשלה והמחוקקים להתערב.
קל להבין את הדחף של נבחרי ציבור לפעול בדרך זו, על רקע היתרונות הפוליטיים הרבים הנובעים מכך. נבחר ציבור הפועל לפתרון “כשל שוק” יכול להתפאר בזיהוי הבעיה, בעיצוב הפתרון ובהובלת החלטה (או חקיקה) ליישום הפתרון. נבחר ציבור כזה יזכה לפופולריות רבה בזכות אזכור שמו והופעותיו באמצעי התקשורת לאורך תהליך החקיקה, בזכות התועלת הנתפסת על ידי הציבור במהלך החקיקה עצמו, וגם בזכות הוכחת כישרונו כפוליטיקאי ש”מזיז דברים למען הציבור”. הדחף הזה כה חזק, עד שבמקרים רבים נחפזים נבחרי הציבור לזהות “כשלי שוק שחייבים לטפל בהם” גם במקומות שכלל אין בהם כשל שוק. ח”כ פולקמן, לדוגמה, זיהה כשל שוק בשוק השכירות והוא מקדם במרץ רגולציה וחקיקה לפתרון “הבעיה”.
ברם, הקביעה ש”כאשר יש כשל שוק מחובתם של נבחרי הציבור להתערב ולפתור אותו” מוטעית מיסודה. היא מבוססת על חוסר הבנה (או בלבול) לגבי ההבדל הלוגי בין “תנאי הכרחי” ל”תנאי מספיק”. כשל שוק הכרחי להתערבות ממשלתית, אך אינו תנאי מספיק. או, במילים אחרות, הממשלה צריכה להתערב רק כאשר יש כשל שוק, אך לא בכל פעם שיש כשל שוק. ומדוע לא? מכיוון שהתערבות הממשלה עלולה ליצור בעצמה פגיעה ברווחת האזרחים, שהיא גדולה מהפגיעה שנגרמה מכשל השוק שבו הממשלה טיפלה.
ייתכן גם שכשל השוק זמני, ואילו הפגיעה בשל התערבות הממשלה תימשך לעד. הממשלה מחליטה להתערב יחסית בקלות, אך מתקשה מאוד להפסיק להתערב. התערבות ממשלתית כרוכה בדרך כלל בהגברת הרגולציה, באכיפה ובפיקוח ממשלתי על ציות לרגולציה המוגברת. מוקמת יחידה עם מנהל, אג’נדה, תקנים, דרגות, תחומי אחריות ומשאבים. ברגע שיחידה כזו מוקמת ומגייסת עובדים, אין כמעט סיכוי לבטל בעתיד את הרגולציה ואת הפיקוח, גם אם התנאים ישתנו, ואף אם הציבור ונבחריו ישתכנעו שבעצם “כשל השוק” היה דמיוני והוא לא באמת קיים – או שהיה קיים אך כבר איננו.
אין גם יתרונות פוליטיים למי שיפעל לביטול הרגולציה ולפיטורי העובדים ביחידה כזו. הוא יצטרך להיאבק מול ההסתדרות, ארגוני העובדים וקבוצות אינטרסים שונות הנהנות מהרגולציה החדשה, וגם נגד המשרד הממשלתי הממונה על יחידה זו (כי מהלך כזה יקטין את תחומי אחריותו ואת היקף התקציב הנמצא בשליטתו).
לעומת זאת, כאשר יש כשל שוק “לא מטופל”, עשוי הציבור ללמוד להתמודד איתו, למשל על ידי מעבר הדרגתי למוצרים או לשירותים תחליפיים או על ידי שיפור בתהליך קבלת ההחלטות. גם המגזר העסקי נוטה לזהות כשלי שוק ולהציע פתרונות בדמות פיתוח מוצרים ושירותים חדשים או אף יצירת שווקים שלא היו קיימים קודם לכן. כך, נזקי כשל השוק – בניגוד לנזקי הרגולציה שבאה “לפתור” את כשל השוק – מצטמצמים באופן טבעי לאורך זמן.
לפני שח”כ פולקמן ונבחרי ציבור אחרים – שאיני מפקפק בכוונותיהם הטהורות – ירוצו לטפל בכשל השוק התורן, יגבירו את הרגולציה הממשלתית, יגדילו את היקף התעסוקה בסקטור הציבורי ואת עלותה (על חשבון כלל הציבור) ויצמצמו את חופש הפרט, כדאי שישאלו עצמם אם הם אכן מבינים את ההבדל העקרוני בין תנאי הכרחי לתנאי מספיק.
המאמר פורסם לראשונה בישראל היום
