באחרונה הדיח מנכ”ל משרד הבינוי והשיכון את נציגי משרד האוצר מצוות ההיגוי ליישום תוכנית “לגור בכבוד” לקידום הדיור הציבורי. בתוך כל הרעש וההמולה על ההדחה עצמה, נראה שנשכח הדיון לגבי התוכנית עצמה ומי צריך אותה.
במשרד השיכון יצרו את התוכנית “לגור בכבוד” כמענה למה שהגדירו “מצב החירום בדיור הציבורי”. לו הייתה התוכנית ממומנת מכספי מסים באופן ישיר, ניתן היה לדון בנחיצותה ולשאול למשל מדוע רוכשים 72 אלף דירות, בשווי שמרני של מיליון שקל לדירה, כשהתור לדיור ציבורי הוא פחות מ-4,000 משפחות? עוד ניתן היה לשאול – האם הדירות המתוכננות יתאימו לנזקקים? האם אפשר היה להגות תוכניות יעילות יותר? האם קיים באמת “משבר” שדורש תקציב כמעט בגודל תקציב הביטחון?
תחום הדיור הציבורי כולל שאלות של מדיניות שראוי לשמוע את ההתייחסות אליהן, הן מהימין והן מהשמאל הכלכלי. אך כשהמדיניות היא טאטוא הוצאות מתחת שטיח התקציבי, בטוח שלא נקבל את התוצאה האופטימלית, הן עבור נזקקים והן עבור הציבור המשלם.
התוכנית “לגור בכבוד” כוללת מספר רכיבים: הראשון הוא גיוס של עוד מיליארד שקל על-ידי החברה הממשלתית עמידר באמצעות הנפקת אג”ח. לא מדובר בגיוס רגיל של חברה בורסאית, אלא במקרה של סמכות ללא אחריות. החברה לא חייבת להחזיר את החוב, והיא אפילו לא זאת שמשלמת את התשלומים למחזיקי האג”ח. אלא המדינה תשלם את התשלומים השוטפים של האג”ח, כך שהדירות עצמן נשארות נקיות משיעבוד.
וכך, מצד אחד, השליטה על הכסף נשארת בידי חברה ממשלתית בעייתית, המככבת תכופות בדוחות מבקר המדינה ואחראית על המחדלים הקשורים לאכלוס ולתחזוקת הדירות. מצד שני, החוב הממשלתי גדל משמעותית בלי להופיע בספרי החשבונות של המדינה; ויש לכך השפעה גדולה על היציבות הפיננסית של הממשלה ועל יכולת גיוס חוב עתידית.
ככל שגדל הפער בין החוב המדווח לחוב החבוי של הממשלה, כך גדל הסיכון הפיננסי של המדינה. החוב החבוי יוצר אשליה של סך חובות נמוך, מה שמעודד הגדלת חובות בטענה של אשראי זול וסיכון נמוך לכאורה.
הרכיב השני בתוכנית הוא הקצאת קרקעות של רשות מקרקעי ישראל. מנקודת מבטה של הממשלה, אין כסף קל יותר מהקצאת קרקעות; וכמו בסיפור עם העירייה, כשמקצים קרקע לא צריך לתת דין-וחשבון אמיתי. בפועל, מדובר במס על הציבור, שהרי זו קרקע ציבורית, שהציבור זכאי ליהנות ממנה. במקום שקרקע תפותח, וזה לא משנה אם מדובר בשכונה חדשה או בפארק, הקרקע מוקצית באופן חוץ-תקציבי ללא דיון אמיתי.
הרכיב השלישי הוא מתן זכויות בנייה בתמורה להקמה של דירות ציבוריות. כאן המדינה אומרת לקבלן: “במקום 19 דירות, ניתן לך לבנות 20 ונקבל את אחת הדירות כציבורית”. שוב, “כסף חינם”, אבל אם יש מקום לתת לקבלן 20 דירות, אז ראוי לעשות זאת בלי קשר לתוכנית. במצב של מחסור חמור בהיצע הדירות, אם ניתן לשנות תב”עות לטובת עוד בנייה, צריך לעשות את זה במנותק מתוכנית כזאת או אחרת.
הרכיב הרביעי בתוכנית הוא הקצאת דירות במכרזי “מחיר למשתכן” והטבות מס במסגרת התחדשות עירונית. במקרה של מחיר למשתכן, עלות הקמת הדירות הציבוריות תיפול על הזוכים. מדובר במס חוץ-תקציבי שנופל על מחוסרי דיור – לא בדיוק האנשים שראוי למסות בשביל דיור ציבורי. במקרה של הטבות מס לקבלנים בהתחדשות עירונית, גם כאן מדובר בסובסידיה לא שקופה, שפוגעת בגביית המסים ומגדילה את הגירעון.
הדיון על הדיור הציבורי ראוי להתייחסות רצינית יותר, ועלותו צריכה להיות ממומנת מתקציב המדינה. רק כך ניתן יהיה לשלב ולתמחר את הדיור הציבורי בהתאם לצעדי מדיניות ממשלתית ובאופן שקוף ויעיל.
המאמר פורסם לראשונה בגלובס
