בעשור האחרון מערכת החינוך הישראלית הייתה אחת מהמערכות הכי “עסוקות” במדינות המפותחות. חתימות הסכמי השכר מול ארגוני המורים היו חלק מרפורמות רחבות-היקף שהגדילו את השכר של מורי ישראל בקצב משמעותי יותר מכמעט כל מדינה ב-OECD. בנוסף, במהלך תקופה זו גדל תקציב החינוך לתלמיד בכ-45%, קצב גידול זה משמעותי גם ביחס למדינות מפותחות אחרות. כמו כן, היחס בין מספר התלמידים למורים קטן בהתמדה. גם יום הלימודים הוארך ומערכת החינוך הישראלית מספקת יותר שעות לימוד ממרבית המדינות המפותחות. אולם, למרות תקציבי עתק שהופנו לחינוך, לפי שעה עדיין קשה להצביע על השפעה חיובית ממדיניות זו.
גורם מרכזי שהניע את הרפורמות בחינוך, הוא ההבנה כי המפתח לשיפור בהישגים הנמוכים יחסית של תלמידי ישראל טמון בשיפור איכות ההוראה, וזו נובעת ברובה מגיוס מורים איכותיים. שכן, מחקרים רבים מראים כי גורם מרכזי שמשפיע על הישגיהם של תלמידים הוא רמתם של המורים.
אולם רמתם האקדמית של מורי העתיד נמצאת במגמת ירידה מתמדת. כיום ניתן להתקבל ללימודי הוראה עם תעודת בגרות בסיסית ללא פסיכומטרי. המחסור במורים איכותיים במקצועות הליבה אפילו חמור יותר, דבר שגרם למשרד החינוך לבקש תנאי קבלה “מופחתים”. תנאי הקבלה הנמוכים במיוחד הביאו לכך שב-2018 רוב מורי העתיד לא עשו מבחן פסיכומטרי.
מערכות החינוך המובילות בעולם מתאפיינות בסלקטיביות בגיוס מורים, כך שהם מגיעים מהשליש העליון מבחינת התפלגות הציונים. ישנה תחרות רבה על מקצועות ההוראה ותהליכי מיון קפדני ביותר, כך שבחלק ממקצועות ההוראה, רק 10% מהמועמדים מתקבלים.
הקושי של משרד החינוך בגיוס כוח-אדם איכותי נובע מסיבות רבות הקשורות להתנהלות המערכת. אך סיבה מרכזית נוספת שמאתגרת את החינוך הישראלי ביחס לשאר המדינות המפותחות, ובמיוחד למדינות בעלות איכות החינוך הטובות ביותר, היא הבדלים הדמוגרפים הניכרים ביניהן.
מספר מורים ומורות
35% מהאוכלוסייה בישראל הם בני 18-0. שיעור זה מציב את ישראל כמדינה בעלת שיעור הצעירים הגבוה ביותר בקרב מדינות ה-OECD. שיעור זה גבוה גם בהשוואה לממוצע העולמי ובהשוואה למדינות דתיות רבות כדמות אינדונזיה, סעודיה, ומדינות רבות אחרות.
מערכת החינוך הפינית, למשל, שעל-פי מדדים רבים נחשבת לטובה ביותר, צריכה לספק חינוך רק ל-20% מהאוכלוסייה שלה. הצורך בכמות קטנה יחסית של מורים מאפשר לה לייצור מערכת סלקטיבית שבה נבחרים הטובים ביותר להוראה.
לעומתה, מערכת החינוך הישראלית צריכה לספק חינוך לכ-3 מיליון ילדים וצעירים, וכדי לעמוד בביקוש לחינוך נוצר מצב בו מספר המורים לאלף נפש בישראל הוא מהגבוהים ביותר ב-OECD.
שיעור ילדים וצעירים
הביקוש הגבוה למורים יוצר לחץ להנמיך את דרישות הקבלה ולמחסור במיוחד במקצועות הליבה. ההבדלים הדמוגרפים והניסיון בעשור האחרון מצריכים חשיבה יצירתית ובחינת אפשרות חדשה שנותנת מענה גם לחוסר התמריצים של מורים להצטיינות. אפשרות שיכולה לתת מענה לאתגרי החינוך הוא הטמעה של שכר דיפרנציאלי למורים לצד גמישות תעסוקתית, בה השכר נקבע ברמה הבית-ספרית על-ידי המנהל בהתאם להערכת כישוריו וביצועיו של המורה – ולא על בסיס מודל שכר מרכזי המופעל על-ידי משרד החינוך. במודל כזה, השכר של מורה מצטיין יעלה במהירות לאורך השנים, ואילו תהיינה שחיקה בשכרו של מורה חלש. לצד זאת, גמישות תעסוקתית תבטיח שהמערכת תקלוט ותשמר את מוריה המצטיינים, ובמקביל שיעור המורים החלשים יצומצם בהדרגה. בנוסף, מודל זה נותן מענה גם בהיבט של מחסור במורים במקצועות הליבה, בכך שהוא יבטיח תנאים משופרים לבעלי תארים מבוקשים.
שכר מורים בישראל מושפע בעיקר מוותק; מורים בתחילת דרכם יגיעו לפסגת סקאלת השכר רק לאחר 36 שנים, ב- OECD כ-26 שנה, ובפינלנד לאחר 20 שנה בלבד. כתוצאה מכך, אין למורים תמריץ להצטיין. לעומת זאת, המודל המוצע מחזק את הקשר בין מצוינות לרמת השכר ובכך מייצר תמריצים משמעותיים להשתפרותם של מורים לאורך שנות עבודתם בהוראה.
התנעת מהלך כזה דחופה במיוחד כיום, כאשר הבינוניות של מערכת החינוך זועקת בהישגים הנמוכים ובפערים הגבוהים בין תלמידי ישראל למדינות המפותחות במבחנים הבינלאומיים. ההישגים הללו לא עולים בקנה אחד עם השאיפה של הישראלים לחיות ברמת חיים של מדינה מערבית מתקדמת.
המאמר פורסם לראשונה בגלובס
