מספרים שכאשר הרב משה פיינשטיין נשאל מדוע אשתו מכסה את ראשה באופן שאינו הולם את פסיקתו, השיב: אני רב, לא שוטר. ואכן רב אינו שוטר. לא כלפי אשתו, אבל גם לא כלפי הציבור. במערכת הכשרות הנוכחית ההנחה היא שכל רב מקומי הוא גם שוטר, שיודע להפעיל מערכת אכיפה יעילה למניעת הונאה בכשרות.
יש רבני ערים שבמקרה גם ניחנו בכישורי ניהול ופיקוח מעולים, אולם כישורים כאלה אינם חלק מתנאי הכשירות לרבנות. התפקיד ההיסטורי של רב – פסיקת הלכה – זניח במשימתה של מערכת הכשרות. העיקר הוא אכיפה ופיקוח של הלכות פשוטות וידועות, ועדות אמינה על כך כלפי הצרכנים. לכן מערך הכשרות הנוכחי סובל בערים רבות מכשל מקצועי מובנה. יש שפע סיפורים מסמרי שיער על פיקוח כשרות בלתי יעיל. רק לאחרונה התוודע הציבור לטרגדיה שבה לקוחה רגישה לחלב נפטרה מקינוח חלבי שהוגש במסעדה בשרית כשרה.
לכן מהפכת הכשרות של השר כהנא טובה קודם כול לאיכות הכשרות. הסמכות לתת תעודות תעבור מידי מאות רבנים מקומיים לידי גורמי פיקוח המתמחים בכך ועומדים בעצמם תחת פיקוח ארצי. תעודות הכשרות ימשיכו להינתן בידי רבנים, אך כאלה שעובדים בתאגיד מורשה ומפוקח שמבטיח כישורי ניהול ואכיפה יעילים.
הטענה שרב שמקבל את משכורתו מתאגיד כשרות הוא פחות רב מזה שמקבל את משכורתו ממועצה דתית – תמוהה. גדולי הרבנים אוכלים מהכשר שנותנים רבני ה־OU או בד”צ העדה החרדית, אף שאלה ארגונים למטרת רווח. גם הרבנות הראשית עצמה מעניקה אישור לכשרויות של ארגונים כאלה בחו”ל.
התחרות היא רכיב מרכזי נוסף במהפכת הכשרות של כהנא. כיום בית עסק מחויב לבקש תעודת הכשר מהרב המקומי בלבד. בעל העסק אינו רשאי להעדיף רב שההשגחה שהוא מפעיל טובה יותר בעיני לקוחותיו, או שהתקן ההלכתי שהוא מבטיח עדיף בעיניו. אם לחלופין יש לרב המקומי דרישות יוצאות דופן ובעל העסק מעדיף הכשר בסיסי יותר, המיקום של העסק שלו מונע ממנו לקבלו.
מערכת היחסים הכפויה אינה מתמרצת את מעניקי תעודות הכשרות להתייעל באיכות הפיקוח שהם נותנים או בעלויות הפיקוח על בית העסק. תוצאה של התמריץ הלקוי הזה היא למשל העובדה התמוהה שפיקוח הכשרות בשנת 2021 נעשה כמעט ללא שימוש במצלמות, ובבזבוז אדיר של כוח אדם. מערכת היחסים הכפויה גם אינה מתמרצת את נותני ההכשר להתחרות בשירות נעים ומאיר פנים. הכפייה הזו יוצרת מרמור גם כלפי רב מאיר פנים, שממילא היה זוכה לבחירתם של עסקים רבים לו הייתה להם הברירה.
לחשש מפני תחרות על חשבון התקן ההלכתי ההכרחי, או על חשבון רכיבי אכיפה חיוניים, ניתן מענה באמצעות פיקוח ארצי על תאגידי הכשרות. רק תאגיד שעומד בתקן יוכל לקבל רישיון. מהרצפה הזו ומעלה התאגידים יתחרו ביניהם על אמון הציבור ובעלי העסקים, בתנאי שוק חופשי. התחרות תבטיח התייעלות מתמדת באיכות הכשרות, במחיר ובאיכות השירות.
באשר לטיעון הממלכתיות, ראוי להזכיר שמערכת כשרות היא בסך הכול הליך לבקשת עדות אמינה על כשרות המאכל המוגש ללקוח. לא מדובר בספר היוחסין של עם ישראל ולא בצבא העם. אינפלציה בטיעונים ממלכתיים שוחקת את כוחו של רעיון הממלכתיות בהקשרים הראויים. אבל אפילו בהיבט הזה, דווקא תוכנית כהנא מייצרת שפה משותפת לכלל תאגידי הכשרות, במקום עולם כאוטי שבו כל אחד ממאות הרבנים המקומיים קובע תקנים משלו בהיבטי ההלכה והפיקוח.
עם זאת, שני תיקונים נחוצים בתוכנית. כדי לתת “ביטוח” הלכתי שתאגידי הכשרות עומדים בדרישות ההלכה, חיוני שמתן הרישיונות לתאגידים יהיה בידי הרבנות ולא בידי “ממונה” ממשלתי, החשוף להתערבות שיפוטית ויועמ”שית בעייתית.
גם הקביעה שבתקופת המעבר כל רב מקומי יוכל לתת כשרות בכל רחבי הארץ עלולה ליצור חסם בפני תאגידי כשרות שאינם נשענים על משאבי ציבור. עם שני התיקונים האלה, המהפכה צפויה לשפר מאוד את מערכת הכשרות הן בהיבט של איכות הכשרות והן בהיבט של עלויותיה.
