“אחים לנשק”, הם קראו לעצמם, חבורה של מילואימניקים שיזמו מחאה משלהם נגד הרפורמה המשפטית. יפה ליזום ונאה למחות, אולם כבר בראשית הדרך העניין נראה קצת משובש. אחדים מהם חשבו שאם שירתו בצבא ביחידה מהוללת, זכותם לשאת את שמה לטובת המחאה.

גל הירש זיהה זאת מוקדם ויצא בקריאה פומבית יפה: “אני מבקש מאחיי הלוחמים, מכל היחידות: אל תצעדו במסגרת המחאה עם דגלי היחידות וסמלי צה”ל. חשוב להפגין ולמחות אם רוצים, אבל אל תצאו מאנדרטאות ואל תלכו לבתי עלמין. לכו עם דגלי ישראל, תוציאו את צה”ל מהעניין. הסמלים, הכנפיים והסרבלים שייכים לכולנו, לכל העם כולו. חיבוק גדול לכם ולכל עם ישראל”.

סמלי יחידות הוצנעו חלקית, אך צה”ל לחלוטין לא הוצא מהעניין. החברים המזדקנים חשבו שיוכלו לחדש את ימי נעוריהם ביחידות קומנדו, בפשיטה לילית על יעדי אויב. ובאין אויב, בראו להם כזה. אתמול עם שחר הם פשטו, כשלושים גברים ירוקי חולצה ורעולי פנים, על משרדי פורום קהלת בירושלים. לוחמינו הנועזים רצו הלוך ושוב עם שקי חול, נזכרים בוודאי בגיבוש לסיירת, הוסיפו תיל דוקרני וחסמו את הכניסה. גיבורינו הבהילו עובדת חרוצה ששהתה במשרדים בשעת בוקר, שהודות לקור רוחה התעשתה והזעיקה עזרה. אמיצי הלב לא נרתעו. המשימה הושלמה, המבצר נכבש. מיוזעים וגאים נעמדו גיבורי החיל מול המשרד הנצור וקראו במלוא מגהפון: “ד־מו־קרט־יה”.

“אחים לנשק” הם קוראים לעצמם, אך אוי לה לאותה אחווה. יוצאי צבא המחדשים קשרים צבאיים כדי לפעול ככנופיה נגד אזרחים אינם מקדמים אחווה, בוודאי לא דמוקרטיה. אחוות לוחמים היא הערבות ההדדית, שותפות הגורל הנצרבת באימון המפרך ובשדה הקרב. אחוות הלוחמים היא הנכונות ללכת עד הסוף כדי להשלים את המשימה או להציל את חייו של חבר. ובצה”ל אחוות הנשק עיוורת לדעה הפוליטית, לרקע החברתי, לאמונה הדתית. זה כוחה, זה סודו של צה”ל, וזה התנאי לעוצמתו של צבא המילואים – מרכז הכובד של הביטחון הלאומי שלנו. ובחורינו המצוינים הנושאים את שם השירות במילואים לטובת עמדה פוליטית, מסכנים בדיוק את האחווה הזו.

האזרחים שחבורת ירוקי החולצות ביקשה להשתיק ולהפחיד גם הם משרתי מילואים. רבים מהם משרתי מילואים מצטיינים. ספק אם יש מקום עבודה נוסף בישראל שתורם מספר ימי מילואים רב כמו המשרד שה”אחים לנשק” צרו עליו. האם זו כוונתם של ה”אחים”? שנתחיל חלילה לספור כמה גייסות יש בצבא המילואים לתומכי הרפורמה או למתנגדיה? או שנזכיר כמה אנשי מילואים מילאו הפגנות אחרות, בלי להתפאר בדרגותיהם ובמעלליהם בצבא? האם כך יוצרים אחווה?

מחר תשכך הסערה ומילואימניקים מכל החטיבות והגדודים, בשדה ובעורף, באימון ובקו, ייקראו שוב להמשיך לשרת. ואלפים-אלפים ימשיכו אנשי המילואים לשאת בשקט בעול, בלי לדרוש תמורה ובלי לחשוב כי קולם נחשב יותר. הם ימשיכו להתווכח בהפוגות על פוליטיקה ודת וצמחונות וגידול ילדים, אך לעולם לא יקרעו את החוט המחבר. הם ימשיכו לשרת את המדינה ואת ביטחונה, בצניעות ובמסירות ובידיעה כי לא ממשלה הם משרתים אלא מדינה ועם ומולדת, שאין להם תחליף. אחים לנשק ממש.

פורסם לראשונה ב”מקור ראשון”