משחר האנושות ועד היום לא היה שפע כלכלי כה רב בארצנו. מעולם לא היו תלמידי חכמים רבים כל-כך, או עוצמה צבאית כפי שיש היום במדינת ישראל. לעומת התקופה שקדמה לחורבן בית שני, הכיתות השונות בישראל הרבה יותר קשורות זו בזו ומעורבבות. ובכל זאת, נראה שמתחילת כהונתה של הממשלה הנוכחית, אזרחי ישראל נמצאים במחלוקת עמוקה. המחיר של המחלוקת הזו כבד מאוד. משפחות לא רצו לשבת ביחד בליל החג, חברי ילדות ניתקו קשר, אנשים עברו חרם כלכלי ונראה שהתבטאויות חריפות הפכו לדבר שבשגרה. לא זכורה לי עוינות כזו בשום תקופה אחרת בימי חיי – לא לפני רצח רבין, מלחמת אוסלו או גירוש גוש קטיף.
לא ניתן להתייחס להפגנות בקפלן בתור אירוע נקודתי. שימוש אגרסיבי בפגיעה כלכלית, מדינית וביטחונית, הנעשה מתוך תחושת שליחות של אלו הפוגעים במדינה, הוא אירוע בקנה מידה אחר. כפי שניתן לראות ממשך זמן ההפגנות, העוצמה שלהן, וחציית קווים אדומים כפי שלא נחצו כאן בעבר. גם הצד השני, שהצביע בעד הממשלה הנוכחית, לא נמצא במקום בו הוא מוכן להתקפל ולהתפשר עבור אחדות העם כפי שהיה באירועי העבר. אף על פי כן, העימותים בעצימות הגבוהה בקנה מידה ישראלי נותרים עם מעט מאוד פגיעות ברכוש ובגוף משני הצדדים לעומת אירועים דומים במדינות אחרות.
אנשים אחים אנחנו. על זאת אין מחלוקת. וסימן מובהק לכך הוא הנפת דגל הלאום בקרב שני צדי המתרס. אלו ואלו מבקשים עתיד טוב יותר לילדיהם, מבינים שיש אויבים העומדים בפתח המבקשים לכלותינו, וחוששים מהשתלטות לא הוגנת של הצד השני. אך נראה כי כל צד מייחס כוונות זדון לצד השני, עד כדי חוסר יכולת לנהל דיון ענייני. אלו חוששים שהממשלה תפעל כדיקטטורה חשוכה שתשנה את אופייה של מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית ליברלית ואלו חוששים שקולם לעולם לא ישמע, גם כאשר קולם הוא קול הרבים.
הרפורמה המשפטית, אשר בצורות שונות ניסו לקדם שרי משפטים שונים החל משלהי שנות התשעים, כולל בממשלה הקודמת, היא רק סימפטום למחלוקות עמוקות בעם. המחלוקות מורכבות מאובדן מוקדי השפעה וכוח, פחד מתפיסות עולם שאינן מבקשות להיות ״בצד הנכון של ההיסטוריה״ ושאלה עקרונית באשר לאופייה של מדינת ישראל – האם מדובר במדינה יהודית בעלת משטר דמוקרטי, או מדינה דמוקרטית שבמקרה יש בה (כרגע) רוב יהודי. אופייה של מדינת ישראל נשאר ללא הכרעה מזמן הקמתה וכפצע אשר במקום להגליד פיתח זיהום.
ישנם פערים אידיאולוגיים שלא ניתן להתעלם מהם. עבור חלקים בקרב המפגינים נגד הרפורמה, ישנה אמונה כי העם מסוכן, טועה, או חשוב פחות מאשר קבוצה בלתי נבחרת אשר דואגת לשמור על האינטרסים והערכים של אותה קבוצה שלא עברה את אחוז החסימה. יש בישראל אנשים שזהותם הגלובאלית גוברת על זהותם הלאומית. הם רואים בדמוקרטיה כסט של ערכים ולא כמערכת שלטונית, ובכך הם לא רואים את הדבשת שעל גבם כאשר הם זועקים ״ד-מ-ו-ק-ר-ט-י-ה״. מנגד, ישנם אנשים בצד התומך ברפורמה שבאמת אינם מונעים על ידי ערכים ליברליים ולא מצליחים לראות את הפוזיציה שבטענות שלהם, שהיו מתהפכות לחלוטין לו הרוב היה הצד הפוליטי השני.
כאשר שני חפצים מחוברים על ידי חוט, והחוט נקרע באמצע, כך שצריכים לקשור מחדש את החוט, החפצים עצמם דווקא מתקרבים זה לזה. אך יש גם קריעה שהופכת את החיבור לכזה שלא ניתן לתקן. כזו שמעבירה את המושכות למישהו אחר, בבחינת ״ויֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה’ אֶת מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּךָּ״. אם נצליח לצאת מהמשבר הנוכחי, נהיה מחוזקים יותר וקרובים יותר מאי פעם. אם לא נצליח, הארץ והמדינה יישארו רק בידי אלו הטובים ביותר המוכנים להיאחז בה בכל מחיר.
כדי לאחות את הקרע בעם צריך ראשית להכיר בו, להכיר בכאבים ובחששות של הצד השני, ולהודות בכנות היכן בכל מחנה יש פערים הנובעים מפוזיציה בלבד ולא מתפיסת עולם סדורה והגונה. אבל חשוב מכך, חייבים להחליט כיצד מכריעים כאשר לא מסכימים. ללא חופש ביטוי, החלפת דעות ושיח מכבד, לא ניתן יהיה להגיע לשום מקום. שיח מכבד כולל גם את הדעות שלא נוח לנו לשמוע.
המאמר פורסם לראשונה במוסף “אחים אנחנו” של העיתון בשבע
