מבזקי החדשות בישרו אתמול לציבור שבג”ץ אישר את חוק יסוד: הלאום. אלא שהשיח הזה הוא מסך עשן שמסתיר מאחוריו דרמה משטרית. הרשות השופטת לקחה לעצמה, ממש יש מאין, את הסמכות לדון בחוקי יסוד. עצם ניהול הדיון בעתירות נגד חוק יסוד: הלאום התבצע ללא מקור חוקי, שכן הרשות השופטת כולה נשענת על חקיקת יסוד בעצמה – חוק יסוד: השפיטה.
בית המשפט הכריע כי לא יתערב, הפעם, בחוק יסוד: הלאום, שכן ניתן, כך לדברי הנשיאה חיות, לבצע בחוק “פרשנות מקיימת”.
ומהי פרשנות “מקיימת”? לדוגמה, חיות מבקשת לשכנע שהפרשנות הנכונה לסעיף ההתיישבות היהודית בחוק כלל לא נועד לאפשר הקצאת משאבים להתיישבות יהודית, שסעיף השפה העברית לא הופך את השפה העברית לשפה הרשמית הבלעדית, ושסעיף מימוש ההגדרה העצמית הלאומית של העם היהודי לא משליך על זכויות קולקטיביות של קבוצות אחרות בישראל.
זוהי “פרשנות מקיימת”. בבחינת למה לבטל אם אפשר לרוקן. עוד נקבע במסגרת פסק הדין, שוב – ללא מקור, כי הכנסת בכובעה כמכוננת חוקי יסוד אינה מוסמכת לפגוע בהיותה של מדינת ישראל יהודית או דמוקרטית.
כלומר, בכל מקרה שבו חקיקת יסוד פוגעת ברכיב ה”דמוקרטית” או ה”יהודית” הכנסת חרגה, כביכול, מסמכותה. ומי יקבע מה מהווה פגיעה בזהותה של ישראל כדמוקרטיה? בדיוק מי שקבע מהי “פרשנות מקיימת”.
וזה כל הסיפור על רגל אחת – מי מחליט. כל השאר מסך עשן.
את ההסדרים היסודיים בחברה קובע הריבון, האזרחים, באמצעות בחירות דמוקרטיות וחקיקה מסודרת בבית הנבחרים. ההנחה שניתן בהינף קולמוס ובעטיית גלימה להפוך את בית המשפט לגורם העליון בפירמידת ייצור הנורמות בחברה, היא היא הפגיעה החמורה ביותר בהיותה של ישראל מדינה דמוקרטית.
חשוב להדגיש שהעתירה נדחתה ושכל הקביעות בהכרעה הן אמרות אגב – ועל כן לא נוצרה כאן הלכה בשום מובן משפטי מוכר. ולכן ראוי שנבחרי הציבור יתנו דעתם על כך שאין בכוחו של פסק הדין לשנות במאומה את המצב המשפטי בישראל.
פסק הדין החריג בעניין חוק יסוד: הלאום מהווה קריאת השכמה, שלא לומר אזעקת אמת, עבור הכנסת. יש להסדיר מחדש את יחסי הרשויות בישראל ואת שיטת בחירת השופטים לבית המשפט העליון. זה צו השעה.
