(צילום: קובי גדעון , לשכת העיתונות הממשלתית)
תקציר
מאז שנות השמונים נשחקה דוקטרינת זכות העמידה בישראל, וכיום יכול לעתור לבג״ץ גם מי שלא נפגע באופן אישי, ייחודי, ממשי וישיר. הרחבת הדוקטרינה אפשרה לבית המשפט להפר את האיזון בין הרשויות באמצעות הבטחת מעמד לכל עותר ציבורי — פעולה אשר הסירה ממנו את מגבלת הפסיביות המוסדית, שלפיה ביכולתו לעסוק רק בנושאים שמובאים בפניו. דוקטרינת העמידה במערכת המשפט הישראלית נוצרה בפסיקה, ואיננה מעוגנת בחקיקה גם כיום. לכן שונתה בידי בית המשפט על דעת עצמו, ללא מעורבות הכנסת וחרף השלכותיו הדרמטיות של השינוי על האיזון בין שלוש רשויות השלטון.
ביטולה המעשי של דוקטרינת זכות העמידה משקף את תפיסת התפקיד החדשה של בית המשפט, שהנחילו שופטי בג״ץ החל משנות השמונים של המאה הקודמת. לא עוד גוף שלטוני המתמקד בהכרעת סכסוכים, אלא גוף שתפקידו להבטיח את שלטון החוק, המהווה מערכת שלטונית מקבילה לכנסת, ואף עליונה עליה.
בפרק הראשון של נייר זה תיסקר ההתפתחות של דוקטרינת זכות העמידה המסורתית, עד לביטולה בפועל בשנות השמונים. לאחר מכן אעמוד על הטעמים לשמירה על זכות העמידה, תוך הדגמת השינוי שנוצר בפסיקה בעקבות ביטול הדוקטרינה, באמצעות בחינת פסקי הדין הבולטים של בית המשפט בשנים האחרונות
בתחומי המשפט המינהלי והחוקתי. בחינה זו מלמדת כי קרוב ל 60%- מן המקרים האמורים לא היו עוברים את סיפו של בית המשפט על פי הדוקטרינה שהייתה נהוגה בעבר. בפרק השני אערוך דיון נורמטיבי ובפרק השלישי של הנייר אבחן בקצרה כיצד נוהגות מדינות מערביות אחרות ביחס לסוגיית זכות העמידה, בדגש על ארצות בהן נוהג המשפט המקובל. לבסוף, בפרק הרביעי, אציע כמה תיקוני חקיקה להשבת דוקטרינת זכות העמידה לתוקפה ולביטול מעמדו של העותר הציבורי לצד קביעה פרוצדוראלית, שלפיה דיון בטענות על העדר עמידה של העותר ייערך בתחילת ההליך ובנפרד, בטרם הדיון בעתירה לגופה. שינויים אלו ישיבו לבית המשפט את המשקל הראוי במארג היחסים העדין שבין הרשויות.
