להיות הורה בתקופת הקורונה זה בהחלט מאתגר. תחושות החרדה ואי־הוודאות מתוספות לחוסר אונים סביב השאלה המתחדשת אם לשלוח את הילדים למוסדות החינוך בצלה של הקורונה ובאילו תנאים.
הדילמה הזאת אינה ייחודית להורים הישראלים. הורים לילדים בגילי חינוך מתמודדים עם ספקות דומים בכל רחבי העולם. מחד גיסא, הם זקוקים לקיומם הפעיל של מוסדות החינוך כדי להעניק לילדיהם שגרת לימודים וכדי לצאת להרוויח את לחמם. מאידך גיסא, הם חוששים לבריאות ילדיהם והסובבים אותם.
במדינות שבהן ננקטה מדיניות של חזרה ללימודים בעקבות שליטה על גל המגפה הראשון, כמו ישראל, יפן, דנמרק וסין, ניתן להצביע על שונות גדולה ביחס ההורים למדינות החזרה לשגרת לימודים. בדנמרק לדוגמה, סירבו הורים רבים להחזיר את ילדיהם למוסדות מתוך התנגדות לכך שישמשו “שפני ניסיונות”. ביפן לעומת זאת, שבה מספר הקשישים גבוה ביחס לאוכלוסייה הכללית, עלה חשש כי פתיחת המוסדות תוביל לפגיעה קשה באוכלוסיות שבסיכון. במובן זה, ישראל אינה שונה.
חריגותה של ישראל בתחום נובעת מהעובדה שבניגוד לעמיתיה בעולם, מדיניות הלימודים בשגרת הקורונה ובתוכה גם תהליך החזרה לשגרת הלימודים במוסדות, נעשתה “מעל ראשם” של המושפעים הישירים מהמדיניות ובניתוק כמעט מוחלט מצורכיהם, העדפותיהם ויכולותיהם המשתנים של הרשויות המקומיות, המוסדות, הצוותים החינוכיים, ההורים והתלמידים עצמם. לא יפלא אפוא כי ביצוע המדיניות נתקל בקשיים לוגיסטיים, פדגוגיים וחברתיים משמעותיים, והוליד חוסר אמון במקבלי ההחלטות ובמשרד החינוך עצמו.
מחקר שערכנו וביקש לבחון את השפעותיה של מגפת הקורונה על התמודדות השחקנים השונים הקשורים במערכת החינוך בישראל, מצא כי רבים מהכשלים שנמצאו בהפעלת נוהל הלמידה מרחוק ומדיניות החזרה לשגרת הלימודים, נבעו מניתוקם של ההנחיות והנהלים מתנאי השטח ומהצרכים המשתנים של המושפעים מהם. בהתאמה, ובהתבסס על מקרי בוחן ממדינות אחרות, הסקנו כי שיתוף בעלי העניין הרלוונטיים עשוי היה לתרום לשיפור תהליכי קבלת ההחלטות, לייעול והתאמת ההוראות והנהלים ולחיזוק אמון הציבור ונטיית שיתוף הפעולה שלו עם ההנחיות המשתנות.
תהליכי שיתוף מועילים חייבים להיות כנים, נגישים, מייצגים ומתוכננים היטב. הם צריכים לעסוק במהות ואינם יכולים להתחמק מהעלאת שאלות קשות ומחשיפת נתונים מלאים, גם אם אלה אינם נוחים למקבלי ההחלטות. התהליכים צריכים להיות גמישים ולאפשר גיבוש פתרונות יצירתיים המותאמים לצרכים משתנים בין קהילה לקהילה ובין בית ספר אחד למשנהו.
מדיניות משרד החינוך בתנאי הקורונה נוסחה כשהיא מתעלמת מרכיבים חיוניים ובעלי השלכות קריטיות על הצלחת יישומה. עובדה זו פגמה הן באיכות ההחלטות הן באמון הציבור. קריאתם של ראשי הרשויות וצוותי החינוך סמוך למועד החזרה למוסדות כי אין באפשרותם למלא אחר ההוראות הנדרשות ולאפשר למידה בתנאי ריחוק חברתי. כמו גם ביקורת הורים מסוג: “יש לי ארבעה ילדים ומחשב אחד”, לא רק שלא היו צריכים להפתיע את משרד החינוך, אלא ראוי היה כי ישמשו נקודת המוצא להשגת הפתרונות הנדרשים.
מציאות החיים בצל הקורונה מולידה תנאים של חוסר ודאות ושינויים תכופים המהווים אתגר למקבלי ההחלטות. עם זאת, דווקא אלה מחזקים את ההצדקה והצורך לסגת מדפוס קבלת ההחלטות הריכוזי המאפיין את משרד החינוך – ולפתוח את התהליכים לכלל המושפעים מהם.
חופשת הקיץ היא הזדמנות בלתי חוזרת עבור המשרד לצאת לתהליך שיתוף שקוף ומעמיק המכוון ליצירת דיאלוג שוטף ומתמשך עם כלל השחקנים במערכת החינוך הישראלית ולניסוח מדיניות מותאמת תנאים וישימה.
